סיור קהל רחב – גאות ושפל

בכל דור ודור- גאות ושפל בעולם היהודי

סיור קהל רחב

משך הסיור: 60-90 דקות

פתיחה:

כאשר אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה היהודית, אנחנו ישר חושבים עליו כבנוי מעליות ומורדות. וכאשר אנחנו חושבים על העליות והמורדות בהיסטוריה היהודית, ישנם אירועים שרוב הסיכויים יעלו בראשנו באופן מיידי דוגמת השואה וגירוש ספרד כנקודות שפל או תור הזהב והקמת מדינת ישראל כנקודות גאות ושיא.  אי אפשר להמעיט מחשיבות הנקודות הללו על ציר הזמן היהודי ולראיה העובדה שמיד חשבנו עליהם כנקודות של שפל מובהק או שיא מובהק. אבל האמת היא שנקודות נוספות רבות לאורך ההיסטוריה היהודית אינן של שיא או שפל מובהק, אלא בתוך אותו אירוע אפשר לראות גם את השיא וגם את השפל. המציאות מורכבת הרבה יותר. כדאי לזכור שכל תקופה של שפל צובעת לנו את העבר כולו בשחור אבל למעשה, לא פעם מדובר במשקפיים שהרכבנו. עלינו לזכור שלאורך התקופות היו תמיד משקפיים שונים. בסיור המשותף נעבור דרך מספר אירועים תרבותיים והיסטוריים ונבחן יחד את השיא והשפל הטמונים בהם גם יחד.

מהלך הסיור:

קומה שנייה

מסעות היהודים– עליות וירידות בשבע דקות. אם הסרט בתחילתו נצפה בו. אם לא, ניגש קודם לקיר הקהילות או לגניזה.

אפשרות 1: קיר הקהילות: אסנת ברזני (במידה וביקרנו בקומה השלישית, נקשר את מוקד נשים פורצות דרך לסיפורה של אסנת ברזני). נספר את סיפורה יוצא הדופן של אסנת ברזני כדמות מופת, אולם חשוב להמחיש כי עלייתה של אינדבידואלית אינה בהכרח מסמנת את העלייה של המין הנשי כולו, כפי שנראה בסיפורה האישי (היא לא עמדה בראש שושלת של נשים למדניות). לשם כך נדרש לשם כך מאבק ממושך יותר שכחברה, יגיע רק שנים רבות אחרי.

אפשרות 2: גניזת קהיר אנחנו נמצאים בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט, שבעיר העתיקה של קהיר. בשנת 882 לספירה הוא נבנה לראשונה, אך בשל פרעות נחרב ונבנה מחדש בשנת 1012. בקומתו העליונה של בית הכנסת נבנה חדר ששימש לאיסוף כתבי קודש שהתבלו ואי אפשר להשתמש בהם עוד, שכן לפי המסורת היהודית חל איסור לזרוק לאשפה ספרי קודש אשר שם האל מופיע בהם ויש לגנוז אותם. אלא שיהודי פוסטאט החליטו מסיבה כלשהי לגנוז לא רק ספרי קודש, אלא גם כתבי בית דין, אגרות ושטרות, רשימות שמיות, מכתבים, פיוטים ועוד.  

חדר הגניזה הזה לא היה סוד. אבל בשל אי הסדר ששרר בו, כמו גם האמונה שמוטלת קללה על מי שייקח ממנו ספרים, איש לא נגע בהם עד אמצע המאה ה-19. הרב והחוקר שניאור זלמן שכטר מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה היה זה שחשף בשנת 1896 את תכולת הגניזה. שכטר פגש שתי אחיות סקוטיות שהראו לו כתב יד שרכשו בחנות עתיקות בקהיר. הוא זיהה כי מדובר בחלקים מן הנוסח העברי של ספר בן סירא, ספר חוכמה יהודית מהמאה השניה לפני הספירה. שכטר מיהר להגיע אל עליית בית הכנסת ושם גילה את היקפה העצום של הגניזה. סך הכל התגלו בה למעלה ממאה אלף קטעי חיבורים. הכתבים שנמצאו בגניזה פתחו פתח לעולם התרבותי העשיר בן מאות השנים של הקהילות היהודיות במזרח התיכון. מה שמאות שנים לפני כן נחשב לאשפה, יהפוך לימים לאוצר בלום שיגלה עולם שנדמה שנעלם…

סרטון מרידות: אלה מאיתנו שגדלו בישראל ודאי גדלו על ברכי שירו של לוין קיפניס על בר כוכבא הגיבור ואכן הציונות אימצה את דמות של בר כוכבא אשר נלחם באריה (שמתכתב עם האריה בתל חי) כדוגמא ומופת למרי יהודי אקטיבי. ברם, סדרת המרידות שניתן לראות במיצג הוידאו הובילה לתוצאות עגומות עבור העולם היהודי בעת העתיקה ולמעשה הובילה לשינוי משמעותי בפרקסיס היהודי מרגע זה ואילך. בר כוכבא עצמו נתפס אצל חז"ל כדמות שנויה במחלוקת ועד לכדי הצגתו כמשיח שקר אלים למדי אך הפרספקטיבה ההיסטורית מעניקה צורת הסתכלות שונה.

סינגוגה ואקלזיה, בלמונטה נציג בפני המשתתפים את האחיות-אויבות, אקלזיה וסינגוגה. ראשית, נשאל אם מישהו נתקל באחת מהמילים הללו (סביר להניח שלפחות אחד ידע כי סינגוגה היא המילה לבית כנסת בשפה זרה כלשהי). נשאל אותם מה הם יכולים לספר לנו על מערכת היחסים ביניהן, מה הם מזהים בדמויות. איך הם ידעו מי זאת אקלזיה ומי זאת סינגוגה? האם הם יכולים לנחש איפה מופיעים פסלים שכאלה? נספר כי בעבר, מרבית הציבור לא ידע קרוא וכתוב (במיוחד ללא בלטינית, שפת הכנסיה) ועל מנת להעביר מסרים ונרטיבים, כנסיות השתמשו בציורים ופסלים. נסביר כי בימי הביניים, מצב היהודי היה "לא מזהיר" בלשון המעטה ופסלים רבים, דומים לאלו, הוצבו בכנסיות וקתדרלות ברחבי אירופה כולה על מנת ללמד על העיוורון היהודי ועל הדומיננטיות הנוצרית: אקלזיה, המנצחת, מעוטרת בכתר ועומדת גאה, מחזיקה באמת האלוהית. סינגוגה היא מובסת, אלוהים וויתר עליה, חניתה שבורה והיא עיוורת. הפסלים מנסים לספר כי היהודים שלא קיבלו עליהם את ישו הם מיעוט שבור, חסרי כוחות, כבר לא העם הנבחר. אנו יודעים שבימי הביניים באשכנז היהודים סבלו מרדיפות קשות שהגיעו לשיא עם הגירוש לאזורי אירופה המזרחית כמו פולין וליטא. הוא הדין גם בספרד שהשיא היה האינקוויזיציה הספרדית בה יהודים רבים חויבו להמיר את דתם לנצרות או למות.

נפנה את גבנו ונתבונן בתמונה בשחור ולבן. אנו רואים אישה מדליקה נרות אך האופן שהיא עושה זאת זר למנהגים היהודיים- על הברכיים, מזכיר תפילה בכנסיה. נספר למשתתפים את סיפורה של בלמונטה, עיירה קטנה בצפון פורטוגל. בשנת 1917 מגיע מהנדס יהודי לעיירה ושואל היכן נמצא בית הכנסת ונתקל בתגובות חשדניות ועוינות. התושבים לא מאמינים לו שהוא יהודי עד שהוא מוכיח להם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים (בגרסאות מסוימות על ידי קריאת שמע, בגרסאות אחרות על ידי התערטלות) וכך מתגלה כי במאה ה15 משפחות יהודיות שברחו מרדיפות האינקוויזיה, התיישבו בבלמונטה. לאור הנסיבות, הם האמינו כי שאר העם הושמד והם היהודים האחרונים בעולם.  ללא ידיעה של שכניהם, הם שמרו על מנהגים יהודיים ונמנעו מנישואים עם תושבי העיירה הגויים במשך מאות שנים. הם נחבאו, כפי שהיה מקובל אצל האנוסים החוששים לחייהם, בגלל סכנת ההלשנה לאינקוויזיציה. כלומר, על אף האמונה כי הם חלק ממיעוט נכחד, הם המשיכו לשמור על מורשתם על אף סכנת המוות שהאמינו שנמצאים בה, במשך 500 שנה. אם כן, כיצד ניתן לומר שהפסלים צודקים וסינגוגה היא מובסת?

ההגירה הגדולה ההבטחה הגדולה של הצלת הגוף עם ההגירה לארה"ב בעקבות הפרעות במזרח אירופה הגיעה עם מחיר כבר של השלת הזהות היהודית. דוגמא מובהקת לכך היא סוגיית שמות המשפחה. רובנו ודאי מכירים את הסיפור שכאשר מהגרים יהודים, ולא רק, הגיעו לאליס איילנד בניו יורק הם נדרשו לשנות את שם משפחתם כי פקידי ההגירה לא הבינו את השם המקורי או שהוא נשמע להם ארוך מדי. אז קודם כל מדובר במיתוס. רישום השמות התבצע על ידי טפסים שמולאו על גבי האוניות ולא באליס איילנד. וגם אם כן, באליס איילנד עבדו מתורגמנים בלמעלה מ20 שפות כך שחוסר הבנה של המהגר או פקיד ההגריה לא היווה שיקול. אז למה בכל זאת משפחת לוי מגליציה הפכה למשפחת לארסי מאילנוי? או לחילופין איך גרשוביץ מאודסה הפך לגרשווין ? התשובה: באופן וולנטרי לגמרי. השמעויות שהגיעו לאוזני יהודי אירופה לא עסקו רק בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא ארצות הברית, אלא גם בתופעות של אנטישמיות שהתקיימו בה. שינוי השמות נעשה כאמצעי מונע, ליתר ביטחון. לא לתת לזהות היהודית להוות גורם מפריע מיוזמתם. אבל היהודים ששינו את השמות היו גם אלה שיצרו את המיתוס הזה על שינוי השמות באליס איילנד מתוך תחושת אי נוחות עם המעשה. (בדומה למהגרים רבים לישראל הצעירה שנדרשו להשיל מעצמם את הזהות הקודמת שלהם. אמנם לא מטעמי אנטישמיות אבל כן מתוך תפיסה של שלילת הגלות).

שנים של תקווה סרט- שנים של פריחה ואושר (כשהשפל נמצא מעבר לפינה ואנחנו יודעים שהוא מתקרב).  איך אנחנו מרגישים כיום כשאנחנו צופים בו?

מפת ותעודות הגירה לאחר השואה, הוקמה מדינת ישראל ורבים מהניצולים החלו להגר אליהם בהמוניהם. מדובר ברגע שיא בסיפורו של העם היהודי- הכרה בישוב היהודי בארץ ישראל והתרחבותו. לאחר הטרגדיה, חוף מבטחים. מולנו נמצאים מספר תעודות ומסמכים שהיו שייכים ליהודים במחנות העקורים לאחר השואה. עם זאת, לאור התגברות הציונות והישגיה, חיי היהודים במדינות מוסלמיות רבות הורעו משמעותית- הם סבלו מרדיפות ופגיעות הן מצד הממשל והן מצד שכניהם. מצב זה הוביל להגירה מאסיבית ממדינות אלו למדינת ישראל הצעירה ולמקומות שונים ברחבי העולם- חלק מהקהילות גורשו באופן רשמי וחלק מהקהילות נאלצו לברוח (ולנטוש את רכושם) בשל היחס כלפיהם. יחד עם זאת, הם גם יצרו קהילות חדשות כך שנראה כי החיים חזקים יותר מכל.

מסך הברזל לפנינו שרשרת שנוצרת בתוכו סיפור מרגש של סולידריות ושותפות גורל יהודית. מבט מרחוק יוצר רושם שמדובר בשרשרת ללא יחוד כלשהו (גם אם לא יפה במיוחד) אך מבט מקרוב מגלה לנו כי היא מורכבת עשרות מגני דוד. כ250 שרשרות מהסוג הזה הועברו מארה"ב לקהילות יהודיות ברחבי ברה"מ לשעבר.

המהפכה הבולשביקית דגלה בשוויון אזרחי שאינו תלוי בזהות דתית, במוצא או במגדר וכל אזרח נדרש לנאמנות מוחלטת לשלטון ואך ורק לשלטון. כתוצאה מכך, כל מעשה בעל אופי יהודי או ציוני נתפס כחתירה תחת הממשל והוגדר כפשע חמור שדינו מאסר או הגליה. מדי האסיר מעל השרשרת שייכים לצבי פרייגרזון, סופר וכימאי יהודי שהיה חלק מקבוצה מחתרתית של כותבים יהודים. פרייגרזון הוכרז כאויב ציבור ונשלח לכלא הרוסי ל10 שנים (!) משום שנתפס בידי סוכן KGB שיר שכתב בעברית.
בין שנות ה70 עד ה90, שרשרות בסגנון הובאו לברה"מ על ידי יהודים מארה"ב ששמעו על מצוקתם של יהודי מסך הברזל. מאחר והשרשראות לא עוררו את חשד הצנזורה הסובייטית, הצליחו להגניבן לידי קהילות יהודיות ומסורבי עליה, שם פורקו וכל יהודי זכה למגן דוד משלו. מצד אחד, אנו רואים מפגן של סולידריות מרגשת בין יהודים שלא מכירים זה את זה אך מוכנים להסתכן במאסר על מנת להקל על קשיהם של אחיהם, כמו גם הצורך העמוק של יהודי ברה"מ להסתכן ולו רק להחזיק בפריט שמקשר אותם למורשת ולעם שלהם. על אף קשיחות השלטון הסובייטי ביחסו אל היהודים (ויתכן שדווקא בגללו), התפתחו קבוצות מחתרתיות רבות שעסקו בתרבות יהודית ואף יהודים רבים המשיכו לקיים מצוות בסתר.

קומה שלישית

קהילות וגבולות: דה לה פרגולה נתבונן מעט במוצג הדמוגרפי, הממפה את מספר היהודיות/ים במדינות שונות  בשנת 1970 ו-2021. נראה אילו באילו מדינות האוכלוסייה היהודית גדלה ובאילו קטנה. מה משפיע על כך? נגלה לתלמידות/ים שלמרות שאנחנו יכולים לראות שינויים דרסטיים במקומות שונות, לטוב ולרע, כתוצאה מנסיבות שונות כמו אקלים כלכלי, בטחוני ופוליטי, בסופו של דבר המספר הכולל של העם היהודי לא משתנה מאוד. כלומר לא משנה מה, אנחנו רואים שהעם היהודי ממשיך להתקיים.

תיאטרון: כנר על הגג ההצגה כנר על הגג היא גלגול של ספרו "טוביה החולב" שכתב שלום עליכם בסוף המאה ה-19 ומספר על החיים היהודים בתחום המושב , בו נדרשו יהודי האימפריה הרוסית לחיות. הרומן (וההצגה שנכתבה בעקבותיו) נע במקביל בין מציאות היסטורית עמוסת תהפוכות, שבה יהודים רבים נטשו את בתיהם וכפריהם והגרו לאמריקה ולארצות אחרות באירופה בעקבות תנאי המחייה הקשים, פוגרומים וגירוש, לבין סיפור משפחתו הפרטית, אותה הוא מבקש לגדל ולחנך בהתאם למסורת וסדר חברתי מסוים, בשעה שבנותיו מושפעות מרוחות של התחדשות (לדוגמא- האם להינשא בשידוך או על פי בחירה אישית, מטעמים של אהבה או בטחון כלכלי וחברתי). חרף הרקע העגום של המציאות היהודית בזמנים קשים ודמותו הטראגית של טוביה, היצירה שופעת הומור יהודי עשיר במיטב המסורת של שלום עליכם. כך מבחינה צורנית, מגלמת היצירה גם את המציאות הקשה והעוני של תחום המושב, אבל מצד שני שלום עליכם מייצג את ערש הפריחה של התרבות העברית שהחלה באותן שנים ובאותו מרחב גיאוגרפי, גם ביידיש גם בעברית וגם בפולנית ועד להצלחה המטורפת בברודווי. הוא הדין גם בתוכן עצמו- שינוי וקידמה אפשרו לבנותיו של טוביה לחיות על פי בחירתן, אבל עבור טוביה עצמו השינוי נחווה כקשה מנשוא. זוהי דוגמא לכך שאותו דבר יכול להוות שינוי מבורך למישהו, אך התפוררות תרבותית עבור מישהו אחר.

מוזיקה: האחים אל כוויתי סיפורם של האחים אל כוויתי מורכב מעליות וירידות מובהקות (הצלחה בעיראק ואז שפל מקצועי בישראל), אך גם שילוב ביניהם. העלייה לישראל אמורה הייתה להביא עמה המשך של ההצלחה אך למעשה מביאה איתה שפל מקצועי ואישי גדול. מצד שני התיקון מתקבל באופן אישי ותרבותי כאשר דודו טסה, אחיינו של דאוד, מחדש את שיריהם. מדובר בתיקון משפחתי אך גם במעין תיקון תרבותי משום שהחברה הישראלית מאפשרת זאת. 

מוזיקה: עפרה חזה נספר על הופעתה של עפרה חזה באירוויזיון 1983 עם השיר "חי" של אהוד מנור. הבחירה לשיר את השיר המסוים הזה, המהווה המנון ניצחון והתרסה של העם היהודי כנגד אלו שניסו להשמידו, על אדמת גרמניה ובתלבושות ריקוד בצבע צהוב, היא בחירה אמיצה מאוד שניתן לראות כרגע של שיא אחרי שפל מאוד גדול. השיר זכה במקום השני בתחרות ולמעשה מציג רגע של שיא שבא כתיקון לשפל ומשבר גדול מאוד. *מומלץ להשוות את המקרה לאירוויזיון האחרון בו ניסתה ישראל לבטא מחאה ומה אירע בעקבות זאת. לפעמים ביטוי המחאה עובד בצורה מופלאה ולעיתים לא, אך האם יש ערך בעצם הניסיון?

מיצב נשים פורצות דרך נספר על המיצב והרעיונות העומדים בבסיסו. כל אחת מהנשים המופיעות בו מייצגת פריצת דרך כלשהי, בשלל תחומים. יחד עם זאת, כל פריצה שכזו טומנת בחובה גם מאבק מסוים וניסיונות להזיז את הסטטוס קוו באופן כלשהו, לעתים בקושי רב יותר ולעתים פחות. זוהי קריאה לזכור כי פעמים רבות אנחנו מסתכלים על התוצר הסופי שנראה כמו עלייה או גאות, שלא תמיד מציג לעינינו את גודל המאבק או השפל. 

קידוש טו גו המדריך יסביר כי ראשית, בימינו העולם דינמי. אנשים עולים לארץ ממקומות רחוקים כמו ארה"ב, אנשים נוסעים לחופשה בתאילנד- ויחד עם אזורי הזמן, משתנה גם "מועד" הקידוש. אבל גם ישנה סימבוליות נוספת… בתחילת הקומה עברנו ליד טוביה, מ"כנר על הגג". המדריך ישאל אם מישהו מהמשתתפים זוכר את שורות הסרט האחרונות. בסוף הסרט, לאחר שהקהילה היהודית של אנטבקה הקטנה גורשה ותושבי השטייטל נראים נפוצים לכל עבר עם מטלטליהם הארוזים ברישול מפאת קוצר הזמן, עונה טוביה על השאלה שבתחילת הסרט לא ידע להשיב עליה- Maybe that's why… We always wear our hats.
כי להיות יהודי זה להיות מוכן לארוז מזוודה and to go

קומה ראשונה:

גלריית 7.10 מתן פתיח וזמן מוקצב להסתובבות חופשית

קודקס ששון מולנו מונח ספר שנוצר בתוכו כ1100 שנים של היסטוריה ולא סתם ספר- התנ"ך השלם העתיק ביותר. התנ"ך הזה מאגד בתוכו את כל סיפורינו, היסודות לדת ולתרבות שלנו- את עזיבתו של אברהם את כל אשר הכיר בדרכו לכנען, מלחמות, נצחונות, מאבקים, גלויות. הקודקס נכתב באזור ארץ ישראל-סוריה, לקראת סוף המאה התשיעית, עבר מסעות ותלאות, היה אבוד במשך כ600 שנים, ובסופו של דבר מצא את עצמו כאן, במוזיאון העם היהודי, שוב על אדמת ארץ ישראל. הספר עצמו כרוך בעור, גדול ומרשים- אך אם נתבונן בדפים, נראה שהם בלויים, יש עליהם מחיקות והם עברו תיקונים.
כאשר נקרא את העמוד המוצג, נראה שמדובר בפרק שמונה את עשרת הדברות, אחד החוזים הראשונים והעתיקים ביותר בין העם היהודי לאלוהים, רגע מכונן בסיפור היהודי. אבל לרגע בואו נתמקד לא בסיפור אלא במה שעשינו הרגע- קראנו בספר. גם אם הנוסח מסורבל וישן, עדיין הצלחנו להבין מה כתוב ומה מתרחש. יש מאחורינו בויטרינה ספרי תרגומים לאנגלית וגרמנית עתיקות. לאור השינויים שהשפות עברו במרוצת השנים, אדם מודרני דובר גרמנית או אנגלית לא יצליח להבין את הכתוב ללא פרשנות או הנחיה. אנו קראנו בקודקס ששון כשם שלפני 200 שנים סבא רבא-רבא-רבא שלנו קרא בו, כמו שלפני 600 שנים סבא רבא רבא רבא רבא רבא רבא שלו קרא בו, ממש כמו שלפני 1100 שנים (כשנכתב) קראו בו.
אלף שנים אינן נצח אך לעומת אורך חיי האדם, הן מרגישות מאוד דומה. ניתן רק לדמיין כיצד לאורך המאות הספר עבר מיד ליד, נקרא על ידי אנשים שבתקופות אפלות שאבו ממנו כח, השראה ונחמה.
במידה וביקרנו במוקד המוזיקה ונחשפנו לסיפורה של עפרה חזה והשיר "חי", ניתן לומר כי הקודקס הוא בדיוק השיר של סבא, שנמסר לאבא ובהמשך לדובר. אמנם כאן יש לנו גם את החפץ עצמו, אבל אפילו כשהחפץ המסוים אינו נמצא, יש לנו את הסיפור והרוח העוברים מדור לדור.