זכור ושמור-סיור זיכרון

זכור ושמור: מסע בנתיבי הזיכרון היהודי

עודכן באפריל 2025

רציונל:

הזיכרון הוא אבן היסוד של הקיום היהודי, הכוח המאחד שמחבר בין דורות של עם עתיק ומתחדש. לעתים הוא נוכח באופן מודע ואנו הופכים לסוכני זיכרון על פי בחירה ולא פעם הוא טבוע בתוכנו ומשפיע על ההחלטות שאנו מחליטים, על המנהגים שאנו מאמצים ועל הקשרים והזיקות שאנו מטפחים באופן בלתי מודע.

במסגרת הסיור נבקש לקיים מפגש משמעותי עם סיפורו של העם היהודי, המעורר מחשבה על ערכי הזהות, המורשת והאחריות הבין-דורית. במהלך הסיור נעבור בין תחנות שונות על פני שלוש קומות המוזיאון, המציגות הן את האירועים שעיצבו את הזיכרון הקולקטיבי, הן את המנהגים, אורחות החיים והערכים שנוצרו בעקבותיהם, במידה ושלא במודע, מהסיפורים האישיים ועד לנרטיב הלאומי המשותף. כך נבקש להזמין את המשתתפות/ים לדיון מעמיק בשאלות של זהות, המשכיות ואחריות.

תחנות  הסיור:

קומה ראשונה

• מעגל השנה

מעגל השנה העברי כולו מורכב מימי זיכרון. לצד ימים המוגדרים רשמית ככאלה ("יום הזיכרון ל…"), רובו ככולו של מעגל השנה מהווה זיכרון לאירועים שונים המרכיבים יחד את תולדות ישראל. כאשר אדם מציין את מעגל השנה, הוא למעשה חי וחווה מחדש את שלל הזמנים, הטובים יותר ופחות, אשר יצרו ויוצרים יחד את העם היהודי. לצד החגים עצמם, כאן המקום לזכור שמעגל השנה המצויר לפנינו מעניק לנו רק מבט על על הלוח העכשווי. למעשה, הלוח מורכב משכבות "גיאולוגיות" שמספרים בעצמם את סיפורו של העם היהודי: חגים/מועדים המוזכרים בתורה: שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות),שמיני עצרת (היום האחרון של סוכות), ראש השנה ויום כיפור; מועדים המוזכרים בשאר ספרי התנ"ך: פורים וימי צום דוגמת י' בטבת וט' באב; מועדים מתקופת חז"ל ואילך: חנוכה, ט"ו בשבט ול"ג בעומר; מועדים לאומיים: יום השואה, יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל וגם מועדים ייחודיים לקהילות שונות דוגמת חג הסיגד, עיד אל בנאת והמימונה.

זוהי דוגמא מובהקת לכך שמדובר באמצעי המבטיח זיכרון חי ושמור, העובר מדור לדור.

• "כחוט השני" ערכה לשבת

יצירת האמנות מהווה גשר בין-דורי המבטא זיכרון קולקטיבי ואישי כאחד. באמצעות השימוש בטכניקות רקמה מסורתיות שעברו מאם לבת, היוצרת משמרת ומתכתבת עם מורשת משפחתית, תוך שהיא מעניקה לה פרשנות אישית ועכשווית. האובייקטים המרכיבים את סט השבת – הנרות, כוס הקידוש, קופסת הבשמים, מחזיק הנר להבדלה והכיסוי לחלה – אינם רק חפצים פונקציונליים אלא נושאי זיכרון וזהות. בבחירה לעבוד עם שאריות חומרים ולהפכם לכלי כסף מעודנים, היוצרת מבטאת את תהליך עיבוד הזיכרון עצמו – כיצד פיסות מהעבר עוברות טרנספורמציה ונארגות לסיפור חדש. הרקמה האדומה על גבי הבד הלבן, המשלבת כתב רגיל וכתב ראי, יוצרת דיאלוג מעגלי בין מסורת לחידוש, בין העבר להווה, ומדגישה כיצד הזיכרון אינו רק שימור העבר אלא גם פרשנות מתמדת והתחדשות.

• מקווה ישראל-עמנואל

החול המכסה את רצפת בית הכנסת מהווה ביטוי מוחשי לזיכרון קולקטיבי רב-שכבתי. כל גרגיר חול ממזג בתוכו סיפור של שרידות, התאמה ותקווה. אם מקורו בחול שהובא מאדמת ארץ הקודש, הרי שרצפת בית הכנסת משמשת כאחיזה פיזית ומטאפורית באדמת המולדת הרחוקה, מאפשרת לקהילה המרוחקת גאוגרפית לדרוך על פיסת מורשת מוחשית. ואם המנהג נובע מתקופת האנוסים בספרד, הרי שהחול מתפקד כתזכורת אקוסטית המהדהדת את הפחד והתעוזה של אבות הקהילה, שנאלצו לקיים את אמונתם בסתר. בכל פסיעה על החול, מתחבר המתפלל אל שרשרת הדורות של קהילת צאצאי האנוסים בקוראסאו, וכל תפילה שקטה הופכת לאקט של זיכרון וניצחון על הרדיפות, תוך שהיא מאשררת את הזהות היהודית שסירבה להימחק למרות כל הניסיונות להשתיקה.

קומה שנייה

• המגזר הנסתר

היצירה היא דוגמא לחרדה מפני זיכרון שעלול להיעלם אם לא משמרים אותו. השימוש בנייר האורז כמצע לשמות ותיאורי הנשים המקראיות אינו מקרי, הוא מראה כמה שמה וסיפורה של דמות עלולים להימחק (תרתי משמע) מדפי ההיסטוריה ומן התודעה אם לא מבטיחים כי הסיפור לא נותר רק כתוב אלא מסופר ומועבר מדור לדור. נסו לחשוב על כמה סיפורים, דמויות ותופעות אבדו בתהום הנשייה בשל העובדה שהם לא נתפסו כחשובים מספיק להמשיך ולשמר. זיכרון הוא דבר מוגבל ואין לקחת אותו כמובן מאליו. האחריות שלנו היא לשמר את הסיפורים של כולם, הקטנים והגדולים, ולהעבירם הלאה.

• ליל הסדר

ליל הסדר מהווה טקס זיכרון מורכב ורב-חושי המתוכנן להפעיל מנגנוני זיכרון אישיים וקולקטיביים כאחד. באמצעות התמהיל המיוחד של סמלים חזותיים, טעמים, ריחות וטקסטים, מזמין הסדר את משתתפיו לחוות מחדש את סיפור יציאת מצרים כאילו הם עצמם יצאו משעבוד לחירות. ההגדה, בציוויה "והגדת לבנך", מדגישה את מנגנון העברת הזיכרון הבין-דורי, כשהמרור הממשי מעורר זיכרון של מרירות השעבוד, המצה מזכירה את החיפזון והתנאים הקשים, והתנוחה המסובה מגלמת את החירות המיוחלת. דרך הריטואל השנתי החוזר, שבו כל דור מוסיף את פרשנותו ונסיבות זמנו, הופך הזיכרון ההיסטורי לחוויה אקטואלית ודינמית המעצבת את הזהות היהודית לאורך הדורות, תוך שהיא מדגישה את האופן שבו הזיכרון אינו רק שימור העבר אלא גם מצפן מוסרי המנחה את ההווה והעתיד.

• בלמונטה

לא תמיד זיכרון נשמר באופן מודע… מנורת השמן הפשוטה של אנוסי בלמונטה מגלמת את כוחו של הזיכרון כמנגנון של התנגדות והמשכיות. בכל ערב שבת, כאשר נשות הקהילה טוו את פתילות הפשתן בליווי תפילה בפורטוגזית שעברה בלחישה מאם לבת, הן הפכו את האקט היומיומי של הדלקת האור לאקט של שימור מורשת. המנורה הפשוטה—אובייקט נפוץ שלא עורר חשד—הפכה לכלי נשק בקרב על הזהות, מסווה מבריק שמאחוריו המשיכה היהדות לבעור במשך למעלה מ-500 שנה. בכל פתילה שנטוותה ובכל להבה שהודלקה, נארג הרצף בין אותם יהודים שהוטבלו בכפייה בשנת 1497 לבין צאצאיהם בסוף המאה העשרים, כשהזיכרון המועבר במסתרים הצליח לגבור על מנגנוני הדיכוי והכפייה. טקס הדלקת הנרות הפשוט הפך לעוגן זהותי שסביבו התקבצו שברי מסורת, ומנע את מחיקתה של קהילה שלמה מספר התולדות היהודי. האם אותן/ם צאצאי אנוסים שחיו מאות שנים אחרי הגירוש מודעים למקור היהודי של מנהגיהם? לא בטוח. חלקם חיו וחיים כנוצרים גמורים. עם זאת, המעשים והטקסים שנטבעו בהם משמרים את הסיפור והזהות אפילו ללא ידיעתם.

• מכתב ג'ורג' וושינגטון

כיום יודעים לומר שטראומות יכולות לעבור בDNA… מצב שכזה, בו זיכרון קהילתי העבר בצורה כה חזקה ומוחשית מדור לדור הינה של קהילת טורו ברוד איילנד. הקהילה שהייתה מורכבת מצאצאי מגורשי ספרד נאלצה להתמודד בשנת 1790 עם תופעה חדשה: נשיא מדיני. מתוך זיכרון כואב שזכותו של העם היהודי לקיים את פולחנו מוכתבת על ידי השליט, פנו חברי הקהילה לנשיא הטרי בברכה על תפקידו ובבקשה לאפשר להם לקיים את פולחנם. יש האומרים שהמכתב החם, המתובל בשלל פסוקים מן המקרא, הווה את התשתית למגילת זכויות האזרח האמריקאית, המבטיחה חופש פולחן.

• שנים של תקווה ודחייה

תיעוד העושר התרבותי היהודי שפרח בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ואותו מציג המוקד הוא מרכיב חיוני בעיצוב זיכרון שלם ומורכב. הצגת התנופה היצירתית האדירה של אותה תקופה—שבה התמזגו מקורות יהודיים עם תרבות העמים, וצמחה תרבות מודרנית וחילונית עשירה בספרות, הגות, אמנות, ריבוי לשונות ותרבות פנאי מפותחת—מעניקה עומק היסטורי שחורג מנרטיב השואה בלבד. דווקא ההתבוננות בפריחה תרבותית זו, שהתרחשה בצל עלייתן של אידיאולוגיות לאומניות ופשיסטיות, מחדדת את טרגדיית האובדן ומציבה אותו בהקשרו המלא. זיכרון שמבליט רק את הסבל והחורבן מחמיץ את מורכבות החיים היהודיים, בעוד שהכללת הפריחה שקדמה לאסון מנציחה לא רק את מה שנחרב אלא גם את מה שנוצר—ומאירה את ההוויה היהודית כרצף עשיר של יצירה והתחדשות, ולא רק כאובייקט של רדיפה והשמדה.

• השואה

ולעתים לא צריך להכביר במילים…

מוקד השואה הינו חלל המזמין לחשיבה, רפלקציה וזיכרון אישי וקבוצתי.

קומה שלישית

• מסורות- נר נשמה

נר הנשמה מגלם בתוכו את מהות הזיכרון היהודי כמעשה המחבר בין העולמות הגשמי והרוחני. האש המרצדת, שמקורה בפסוק "נר ה' נשמת אדם", מתפקדת כגשר סמלי בין החיים והמתים, מרחב ביניים שבו פועלת דיאלקטיקה עדינה בין הנוכחות והיעדר. בכל פעם שמדליקים את הנר ביארצייט, בערבי שבת או בימי זיכרון, מתרחשים שני תהליכים: הנר משמש כתזכורת חומרית ומוחשית לאדם שאיננו עוד, וכן על פי התפיסה הקבלית, הוא מאפשר לנשמה עצמה להימשך אל האור ולהתענג עליו. המעניין הוא שלמרות שורשיו העתיקים, מנהג זה אינו חובה הלכתית אלא ביטוי עממי של הצורך האנושי להדליק אור בפני החשכה של האובדן. כך הופך נר הנשמה לאובייקט זיכרון רב-ממדי המכיל בתוכו את הפרדוקס של הזיכרון היהודי: הוא גם אקט של כפרה עבור הנפטר וגם נחמה לחיים, גם קישור אל העבר וגם המשכיות אל העתיד, גם מסורת מפורשת וגם פרקטיקה שמקורותיה מעורפלים ונטועים בחיבור הקדום בין אש, זיכרון ונשמה.

• שפות- מלחמת השפות

מלחמת השפות התגלמה כניסיון נועז ליצור דף חדש בזהות היהודית המתחדשת, כשגדוד מגיני השפה הוביל מהפכה לשונית שביקשה לנתק את הקשר עם הגלותיות הלשונית. בעוד שהעברית זכתה להכרה רשמית תחת המנדט הבריטי, המציאות היומיומית של רב-לשוניות נתפסה כאיום על הזהות הלאומית המתגבשת. הצעירים, רובם ילידי הארץ או מי שגדלו בה, ראו בשפות הגולה סמל לעבר שיש להשתחרר ממנו, ובעברית – כלי לעיצוב אדם חדש וחברה חדשה. האירוניה נעוצה בכך שבניסיונם ליצור משהו חדש וחף מהעבר, נאחזו הצעירים דווקא בשפה עתיקה, אך ביקשו להפיח בה רוח חדשה שתשמש בסיס לתרבות עברית מודרנית – מנותקת מהגלות אך מחוברת לשורשיה ההיסטוריים בארץ ישראל. המאבק הלשוני ביטא מגמה של מחיקת העבר לטובת יצירת משהו חדש ורענן, אשר השפיעה על פוליטיקת הזהויות בישראל ועל הגישה של רבים כלפי שורשיהם. אבל האם על מנת לבנות דבר מה חדש יש צורך במחיקת הזיכרון? מבחן הזמן הראה את המצב ההפוך, בו מתן מקום לזיכרון, השמח והכואב כאחד, משמש מקור של חוסן אמיתי ומבטיח את המשכיותו הבריאה של העם כולו על פרטיו.