סיור בתערוכות המוזיאון אחר נשים פורצות דרך המוצגות ומציגות במוזיאון, הסיור יכול להתאים לסיור קלאסי של 90 דקות או 60 דקות לקהל רחב.

נשים פורצות דרך

משך הסיור: 90 דקות

*במידה ומדובר בסיור קהל רחב עליו להמשך 60 דקות בלבד ולהתמקד בשתי קומות מתוך השלוש על פי בחירת המדריכ/ה.

פתיחה:

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לאנו – מוזיאון העם היהודי. היום נצא למסע בעקבות נשים מצליחות, שפעמים רבות נדרשו לפרוץ יותר מדרך אחת כדי לבסס את מקומן בעולם. *יש לציין כי סיור זה הינו פרי שיתוף פעולה בין המוזיאון והרשות לקידום מעמד האישה- רשות ממשלתית שהוקמה בשנת 1998 במטרה לקדם את השוויון בין המינים בישראל, להביא לתיאום בין הגופים המטפלים במעמד האישה, לקדם פעילות למניעת אלימות נגד נשים, לקדם את החינוך, החקיקה והאכיפה בתחומים אלה, ולהעמיד לרשות הממשלה את הכלים והמידע הנדרשים להשגת המטרות האמורות.

רגע לפני שנצא, כמה מלים על המוזיאון: המוזיאון שואף לייצג את כל חלקי העם היהודי, ולהציג את היצירה והפריחה התרבותיות של מגוון הקהילות היהודיות בכל הזמנים. זהו הסיפור של כולנו, וכל אחת ואחד מאיתנו הם חלק ממנו.

במוזיאון שלוש קומות:

הקומה השלישית היא קומת הפסיפס, המציגה את הזהויות והתרבויות היהודיות המגוונות בימינו.

הקומה השנייה היא קומת המסע, המציגה את סיפורם ההיסטורי של יהודים ממקומות שונים במהלך הדורות.

הקומה הראשונה היא קומת היסודות, המציגה את המשותף לכל היהודים באשר הם, ועוסקת גם בהשפעת התנ"ך על תרבויות העולם.

במסענו בין שלוש הקומות הללו היום נתוודע ליצירותיהן ולדמויותיהן של כמה וכמה נשים מרשימות, ונלמד על תקופתן, על תרבותן, על האתגרים שבפניהם ניצבו ועל ההישגים שאליהם הגיעו.

מטרת הסיור היא להעשיר את החוויה שלכן ושלכם, ואתם מוזמנות ומוזמנים לבחור את התחנות והמוצגים שמעניינים אתכם – בין אם הם נכללים בסיור ובין אם לאו.

תהנו!

קומה 3

• מוקד "להיות יהודי היום"

נפתח את הסיור בפגישה עם נשים בנות ימינו.

המוקד שלפניכן מציג קולות שונים בזהות היהודית המודרנית. על כל מסך מופיעה לפחות אשה אחת המספרת על האופן שבו היא רואה את מקומה בעולם היהודי. בין היתר נפגוש את

פרופ' הנרייטה דהאן כלב, פרופסור אמריטה למדע המדינה ומייסדת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון.

רייצ'ל פרייר, היהודייה האורתודוקסית הראשונה המכהנת כשופטת במדינת ניו יורק.

הרבה שרון בראוס, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם הרבנות האמריקאי.

קסניה סובה, אמנית רב-תחומית וכוכבת רשת בישראל.

הרבה אפרת רותם, ששימשה בתפקיד יו"ר חוש"ן, מרכז החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב בישראל.

עוד נפגוש את דניזה ויישוף, רוזה ליין, יפעת בן שושן, סיגל הירש, האנה רוז ויעל זאבי.

• קהילות וגבולות – תורה אמהית: ישיבה בין לבין

ג'קלין ניקולס (נ. 1971) גדלה במשפחה אורתודוקסית באנגליה. לאחר לימודי ארכיטקטורה למדה בנשמת, ישיבה לנשים בירושלים. אחר כך שבה ללונדון ולמדה בבית הספר ביאם שו לאמנות. כיום היא מלמדת בבית הספר ללימודי היהדות בלונדון.

היצירה שלפנינו מחברת מעיל של ספר תורה עם מחוך נשי, ובכך בוחנת מנקודת מבט אישית את מקומה של התורה בעולמה של האשה.

אגדה תלמודית מספרת כי העובר יודע את כל התורה ברחם אמו, אך שוכח אותה בעת הלידה.

את יצירתה של ניקולס ניתן לראות כביטוי מוחשי לאגדה זו. השימוש שהיא עושה במעיל שקוף לספר תורה, שצורתו כגוף אשה הרה, רומז כי התורה כולה נמצאת ברחם האשה, אשר נעשה למקום של תורה והתגלות. כך משתמשת ניקולס במסורת כדי לחתור תחת תפיסות שמרניות המייחדות את לימוד התורה לגברים בלבד.

·       מחול – תלבושת גבר וכיסוי ראש לאשה מהפקת "שיר השירים" של להקת המחול ענבל

שרה לוי-תנאי (1910–2005) היתה כוריאוגרפית ומלחינה ישראלית, מייסדת ומנהלת להקת המחול ענבל, מחלוצות המחול בארץ וכלת פרס ישראל למחול לשנת 1973.

משפחתה עלתה ארצה מתימן בשלהי המאה ה-19, במסע רגלי דרך חבש (אתיופיה של ימינו), והשתקעה בשכונת נווה צדק. בילדותה קיבצה שרה נדבות ברחוב, ולבסוף הועברה לבית יתומות.

לימים הוכשרה לוי-תנאי כגננת. היא ביימה הצגות עם הילדים, היתה לשחקנית בתיאטרון של ארגון הגננות ואף למדה תיאטרון, אך לא התקבלה לתיאטראות הבימה והאוהל, כנראה בגלל מבטאה התימני.

בשנת 1949 הקימה לוי-תנאי את תיאטרון המחול ענבל. היא אספה בשכונת כרם התימנים נערים ונערות, ולמדה מהם ומהוריהם את הריקודים המקוריים אשר ליוו את העדה מקדמת דנא. על בסיס זה פיתחה את מופעי הלהקה.

לוי-תנאי היתה המנהלת האמנותית של להקת ענבל במשך ארבעים שנה, וזכתה עמה להצלחה רבה בארץ ובעולם. היא חיברה יצירות מחול רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים יהודיים–מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל השונות, ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל".

• יודאיקה – כוס מרים

הארכיטקטית ומעצבת היודאיקה איימי רייכרט עיצבה כוס מרים שתוצב על שולחן סדר פסח.

דמותה של מרים זוכה לתפקיד משמעותי בסיפור יציאת מצרים. היא זו שהניחה את משה בתיבה ושלחה אותו במורד הנילוס; היא זו שהובילה את הנשים בשירה ובריקודים בחציית ים סוף; ובימי הנדודים במדבר, היא זו שסיפקה לבני ישראל באר פלאית, אשר יבשה עם מותה.

הכוס שעיצבה רייכרט מסמלת את מרים כמקור לעוצמה ולרוחניות עבור העם היהודי. במהלך הסדר, כל משתתפת שותה מים חיים מכוס מרים לאחר הקראת הברכות המוקדשות לה.

הצבתה של כוס מרים על שולחן הסדר לצדה של כוס אליהו המסורתית היא הצהרה שוויונית, אשר מייחדת גם לסיפור הנשי מקום מרכזי במסורת ובחג – ומזכירה לנו שישנם גם סיפורים אחרים על נשים שלא סופרו מספיק.

• ספרות יהודית – "קרוב ללב הפראי", קלריס ליספקטור

קלריס ליספקטור (1920–1977), יהודייה ברזילאית, היא מן הסופרות הגדולות של המאה העשרים. ספריה ויצירתה חוללו מהפכה בספרות הברזילאית. הם מציגים בין היתר חוויה נשית עשירה, עוסקים לא מעט גם במיניות הנשית, ומכילים שלל דמויות של ילדות, נערות ונשים מכל קצוות האוכלוסייה: החל במהגרת אנאלפביתית וכלה בעקרות בית, כותבות ויוצרות, המתמודדות כולן עם הסייגים והתביעות שמציבה מולן החברה.

• אמנות יהודית – זוג יהודים רוקדים בניו יורק, 1963

דיאן ארבוס (1923–1971) היתה צלמת יהודייה אמריקאית פורצת דרך, שנודעה בעיקר בזכות צילומי הדיוקנאות שלה.

דיוקנאות אלה כוללים לעתים קרובות דמויות משולי החברה האמריקאית, ובכללן אנשים בעלי מראה חריג, פגועי נפש או בעלי מום. בחירותיה האמנותיות האמיצות של ארבוס וסגנונה הייחודי הפכו אותה לאחת הצלמות הנועזות, המקוריות והשנויות ביותר במחלוקת בעולם הצילום: יוצרת שהקדימה את זמנה והשפיעה על צלמים וצלמות רבים שבאו אחריה.

• מוקד נשים פורצות דרך

מוקד זה מציג נשים שפרצו את תקרת הזכוכית, ומספר על האתגרים שניצבו בפניהן לנוכח התביעות החברתיות, המוסכמות, האיסורים והקשיים שנערמו על דרכן.

המוקד עצמו – חדר זכוכית ללא תקרה, פרוץ מארבעה כיוונים – מייצג את המציאות ההיסטורית והאישית המורכבת. על כך נוספים איוריה הנפלאים של יעל בוגן, המציגים את הקשיים ואת ההישגים אשר היו מנת חלקן של הנשים האמיצות שנפגוש.

אתן מוזמנות להתוודע אליהן ואל סיפוריהן באמצעות עמדת האינטראקטיב, המכילה מידע על 150 נשים פורצות דרך בתחומים שונים.

• מאורות – איור: ריטה לוי-מונטלצ'יני + צווארון תחרה וספרה של רות ביידר גינסבורג

במוקד המאורות מוצגות נשים שהיתה להן השפעה אדירה על שדות פעולתן.

בין היתר נפגוש את ריטה לוי-מוֹנְטַלְצִ'ינִי, שהיתה ביולוגית התפתחותית יהודייה איטלקייה, ובשנת 1986 קיבלה עם עמיתה סטנלי כהן את פרס נובל לפיזיולוגיה בזכות גילוי גורמי הגדילה.

לוי-מונטלצ'יני (שדיוקנה מעשה ידיו של המאייר ירמי פינקוס מוצג על הקיר) הקימה ועמדה בראשם של מוסדות מדעיים רבים, ובכללם מרכז המחקר לנוירוביולוגיה של מועצת המחקר הלאומית של איטליה והמרכז לחקר הביולוגיה של התא של המועצה והמכון האירופיים לחקר המוח. לצד פרס נובל, הישגיה המחקריים זיכו אותה גם בפרסים ובכיבודים רבים אחרים: בשנת 1968 היא היתה לאשה העשירית שנבחרה לאקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב, בשנת 1974 היתה לאשה הראשונה שמונתה לעמוד בראש האקדמיה למדעים באיטליה (על מינוי זה חתם האפיפיור פאולוס השישי), ובשנת 1987 זכתה במדליה הלאומית למדעים, שהיא העיטור הגבוה ביותר בעולם המדע האמריקאי.

במוקד זה מוצג גם אחד מצווארוניה המקוריים של רות ביידר גינסבורג (1933–2020), שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, שהיתה בשנת 1972 לאשה הראשונה שכיהנה כפרופסור למשפטים באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1993 מונתה לשופטת בית המשפט העליון בארה"ב, ובכך היתה לאשה השנייה ולאשה היהודייה הראשונה שכיהנה בתפקיד. בפתח לשכתה נתלתה כרזה גדולה שעליה נכתב בעברית "צדק, צדק תרדוף", ונקבעה בו המזוזה היחידה בבית המשפט העליון. לדבריה, "הרעיון של תיקון עולם – איחוי הקרעים בחברה וניסיון להקל במעט על אנשים שהיה להם פחות מזל – הוא בהחלט חלק מהמורשת היהודית שלי".

גינסבורג נולדה בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית קשת יום. כאשר החלה ללמוד משפטים בהרווארד, היתה אחת מתשע נשים בלבד שלמדו במחזור ובו 500 תלמידים. היא הצטיינה בלימודיה, אך משסיימה אותם התקשתה למצוא עבודה; לאור זאת, אין זה מפתיע שלימים נודעה בין היתר כמשפטנית מובילה במאבק לשוויון מגדרי בתעסוקה.

גינסבורג כיהנה כשופטת בית המשפט העליון בארה"ב עד יום מותה בשנת 2020, בגיל 87. בשנת 2018 יצאו שני סרטים על חייה: הסרט התיעודי "RBG – רות ביידר גינסבורג" והסרט העלילתי "המין החזק".

קומה 2

פתיח: בקומה זו מוצג סיפורו הייחודי של העם היהודי מהעת העתיקה ועד ימינו. תמצאו בו תקופות של פריחה, שגשוג ודיאלוג בין-תרבותי לצד זמנים של פרעות ורדיפות.

מסענו בן אלפי השנים נפתח בסיפור ההגירות היהודיות, עובר במרכזים היהודיים הגדולים, בוחן את התרבות והחוכמה היהודיות לאורך הדורות – ומסתיים בתקומתו של העם היהודי אחרי השואה, בהקמתה של מדינת ישראל ובייצוגן של מגוון הקהילות היהודיות בימינו.

מסלול הביקור נפרש לאורך הציר הכרונולוגי, ואתן מוזמנות ללכת בעקבות הסיפורים הנשיים בקומה.

• הגירות היהודית – קיר הקהילות: הרבנית אסנת אדוני ברזאני

את הקיר הרחב בכניסה לקומה זו מעטרת יצירתה של האמנית והמעצבת לנה רבנקו, אשר יצרה בהזמנת המוזיאון כחמישים דיוקנאות של מנהיגים ומנהיגות מההיסטוריה היהודית.

אתן מוזמנות לעבור בין הדמויות השונות וללמוד על תולדותיהן ועל השפעתן העצומה על קהילות יהודיות שונות.

אחת הנשים שסיפורה מוצג כאן היא הרבנית אסנת אדוני ברזאני, שנולדה במאה ה-16 בכורדיסטן. אביה, שהיה רב, סיפק לה בילדותה חינוך תורני רחב היקף – וזאת, בתקופה שרוב נשים לא זכו בה להשכלה בכלל ולהשכלה דתית בפרט.

גם כאשר נישאה לרב יעקב מזרחי – שהיה בן-דודה, תלמיד מצטיין בישיבה וחביב על אביה – התנה אביה את הנישואין בכך שתמשיך בלימוד התורה ולא תידרש לעזוב את בית המדרש לטובת הטיפול בבית.

כשנפטר אביה של ברזאני, בעלה ירש את מקומו בראש הישיבה. היא לימדה לצדו, ולאחר מותו שלו הפכה באופן מעשי לראש הישיבה. בני דורה ראו בה סמכות רבנית לכל דבר, תלמידת חכמים ופוסקת הלכה.

• המגזר הנסתר של בני ישראל

יצירתה של קרול האמוי (נ. 1934) כוללת מאה שמלות ויניל שקופות התלויות מן התקרה, ולצדן כחמישים פתקים המציגים – בגוף ראשון – את סיפורי חייהן של נשים. כמה מהן מוצגות בשמן, ואחרות מצוינות בסימן שאלה בלבד.

מלאכת היצירה העמלנית של השמלות והפתקים, בתפירה ובהדבקה של אותיות נפרדות על דפי הפרגמנט, מהווה גם היא אמירה על תולדותיהן ההיסטוריות של נשים ועל המקום שיועד להן. הלוא לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת, נשים הודרו למלאכות עמלניות ודקורטיביות, שלא זכו להכרה כחלק מעולם האמנות.

עבודתה של האמוי מזמינה את הצופה להגות בדמויותיהן של הנשים היהודיות שנכחו ויצרו בקהילות יהודיות לאורך ההיסטוריה, אך תולדותיהן נמחו ממנה.

• פולין, ליטא  והאימפריה העות'מאנית – דונה גרציה נשיא – דיורמת החרם הכלכלי על העיר אנקונה

דונה גרציה נשיא היתה אשת עסקים ונדבנית אמידה להפליא. היא נולדה בליסבון בשנת 1510, בשם ביאטריס דה לונה (ובעברית, חנה). הוריה, שברחו לפורטוגל בגירוש ספרד ב-1492, הוטבלו לנצרות בעל כורחם ב-1497, כמוהם ככל יהודי פורטוגל. כשהגיעה למצוות שמעה מהוריה על שורשיה היהודיים. בגיל 18 נישאה לדודה, פרנסיסקו מנדס, יהודי אנוס גם הוא, בן למשפחת סוחרים שהתעשרה ממסחר בכסף ובתבלינים. טקס הנישואים הפומבי התקיים בכנסייה, אך לצדו ערכו המשפחות גם חופה חשאית במרתף.

ב-1538 נפטר פרנסיסקו, ודונה גרציה נשארה עם בתם הפעוטה. בניגוד למקובל בתקופה, פרנסיסקו הוריש לה מחצית מהונו ואת הסמכות לנהל עסקיו. דונה גרציה החלה בקריירה עסקית ענפה ומוצלחת, והפכה לאחת הנשים העשירות באירופה. היא השתמשה בהונה כדי לחלץ אנוסים נרדפים מידי האינקוויזיציה ולהבריחם לאימפריה העות'מאנית, מימנה תרגום של התנ"ך ללאדינו וזכתה ש"תנ"ך פררה" יוקדש לה. ב-1522 נענתה להזמנת הסולטאן סולימאן הראשון לעבור לקושטא שבטורקיה, שם היתה פעילה מאוד בקהילה היהודית, והקימה בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים.

במוקד זה תוכלו לצפות בסרט אנימציה קצר על תולדותיה. לצדו מוצגת מדליה עם דיוקנה של אחייניתה, ביאטריס מנדס בנבנשתי (1540–1596).

• אמונה, מחשבה ויצירה – כפרות

יצירתה מלאת ההומור והחן של אנדי ארונוביץ' (נ. 1959) מציגה גרסה מודרנית למנהג הכפרות: במקום תרנגול, נוצות מפלסטיק, ובמקום החטאים הקלאסיים, חטאים מודרניים, המוכרים ודאי לכל אחת ואחד מאתנו במאה ה-21. שני הצבעים מסמלים צדדים מנוגדים: נשי וגברי, יין ויאנג.

ארונוביץ', ילידת ארה"ב, עובדת ומתגוררת בירושלים. ביצירה זו היא בוחנת את מקומה כיהודייה בת זמננו, ותוהה על מעמדה ועל גלגוליה של מצוות הכפרות עצמה, ששורשיה בימים שבהם בית המקדש היהודי עוד עמד על תלו.

המודרנה – בין מזרח לרוחות מערב – תכנייה מהפקת בית ספר "כבוד ואומץ" של סטלה קורקוס

סטלה קורקוס (שנולדה בשם סטלה דוראן) באה לעולם בניו יורק וגדלה באנגליה. לאחר נישואיה למשה קורקוס, סוחר יהודי מרוקאי, עברה להתגורר איתו במוגדור שבמרוקו. שם טיילה ברחובות המלאח, ראתה נערות יהודיות במיסיון הנוצרי – והחליטה להקים בעצמה בית ספר לבנות יהודיות.

בית הספר שהקימה היה הראשון מסוגו בצפון-אפריקה, והפך לאחד ממוסדות החינוך האיכותיים והנחשבים ביותר בעולם היהודי כולו. קורקוס קבעה כי שפת ההוראה בבית הספר – שנקרא "כבוד ואומץ" ויועד בעיקר לנערות יהודיות עניות – תהיה אנגלית, וכי התלמידות יזכו לשיעורים גם בצרפתית, בעברית ובערבית. היא אף הגדילה לעשות והקימה בו את חוג התיאטרון היהודי הראשון במרוקו. בתצוגה תמצאו רפליקה של תוכנייה נדירה של אחת מהפקות החוג, שעלתה בשנת 1888.

לצד סיפורה מעורר ההשראה של סטלה קורקוס, אתן מוזמנות גם להאזין לארבע זמרות ישראליות שהושפעו משירתן ומיצירתן של הזמרות היהודיות הגדולות בארצות האסלאם, ומבצעות את להיטיהן.

במוקד זה מוצג גם תליון פאטמה, המעיד על גבורתן של הנשים היהודיות באיראן, שנודע להן תפקיד חשוב מאין כמוהו בשימור היהדות במדינה. נשים אלה עטו צ'אדור שכיסה את כל גופן, ותחתיו העבירו מבית לבית טליתות, ספרי תורה, בשר כשר ועוד.

• ההגירה הגדולה – אמה לזרוס וקלרה לימליך

במוקד זה תמצאו שתי נשים שהטביעו חותם על החברה האמריקאית: קלרה לימליך ואמה לזרוס.

קלרה לימליך (1869–1940) היתה מנהיגת פועלים, שהיגרה עם משפחתה לארה"ב אחרי פרעות קישינב. בשנת 1909 היתה לרוח החיה בארגון שביתת ה-20,000 של תופרי החולצות בניו יורק, שהסתיימה בנצחון השובתים. היא המשיכה בפעילות ציבורית כל ימיה, בין היתר בתנועה למען זכות בחירה לנשים.

אמה לזרוס (1849–1887) היתה משוררת יהודייה אמריקאית. שירה המפורסם ביותר הוא הסונטה "הקולוסוס החדש" משנת 1883, שכמה ממלותיו נחקקו על פסל החירות בניו יורק: "הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים. שלחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, בפנס אאיר בואם בשער זה!"

קומה 1

פתיח: בקומה זו תמצאו את היסודות הרעיוניים לקיום היהודי במרוצת ההיסטוריה: יסודות שיש בהם ממד יהודי פרטיקולרי לצד ממד אוניברסלי.

התצוגה בנויה לפי נושאים, לא בסדר כרונולוגי, ואתן מוזמנות לבחור את המסלול שלכן בין יסודות יהודיים ייחודיים דוגמת השבת, הברית ומעגל השנה לבין יסודות אוניברסליים הכוללים את השפעתו הכבירה של התנ"ך על תרבויות העולם.

• השבת: 143 שעות

יצירתה של הדסה גולדויכט (נ. 1981) מציגה חמישה שעונים אשר מונים את 143 השעות מאז יציאת השבת ועד כניסתה שישה ימים לאחר מכן, ומציגים בזמן אמיתי את הזמן שנותר עד כניסת השבת בערים שונות ברחבי העולם. יצירה זו נוצרה במהלך ההריון של גולדויכט, ולכן קושרת בין ההמתנה והכמיהה ללידה לבין ההמתנה והכמיהה לשבת.

גולדויכט היא אמנית חזותית אשר עוסקת ביודאיקה ובאמנות יהודית. עיסוקה זה קשור גם בתולדות חייה: היא נולדה בירושלים למשפחה אורתודוקסית, ומשלבת בעבודותיה את האמונה, את התפילה ומוטיבים יהודיים שונים. היא למדה אמנות בארה"ב ובבצלאל, ולימדה במכללת אמונה, בקובייה ובאמן – המרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי.

• תערוכת הללויה –

פתיח: לאורך ההיסטוריה נבנו בעולם אינספור בתי תפילה מסוגים רבים ושונים.

בתערוכה זו מוצגים כ-25 מודלים של בתי כנסת מהעבר ומההווה, שאותם הקימו ברחבי העולם קהילות שונות בעלות מנהגים שונים. לצד המודלים תמצאו מוצגים מקוריים שקשורים לבית הכנסת או לקהילה שהקימה אותו. לצד זאת כוללת התערוכה גם סרטים המציגים את פניהן ואת מנהגיהן של הקהילות.

• לוח הזמנים היהודי: הסרט "ונתנה תוקף"

במוקד זה מוקרנים שלושה סרטים המציגים תפילה יומית: תפילת שחרית בבוקר, תפילת מנחה אחר הצהריים ותפילת ערבית בערב.

את הסרטון המוקדש לתפילת מנחה פותחת דמותה של אנג'לה וורניק בוכדל (נ. 1972), הרבה הבכירה של בית הכנסת הקונסרבטיבי Central Synagogue במנהטן שבניו יורק, ארה"ב.

בוכדל היא האשה הראשונה שנבחרה לכהן כרבה ראשית בבית הכנסת ב-180 שנות קיומו. היא גם האשה האסיאתית-אמריקאית הראשונה שמונתה לתפקיד רבה ולתפקיד חזנית אי-פעם.

בסרט מופיעה גם הרבה ג'סיקה קייט מאייר, שהיתה בעבר שחקנית והופיעה בין היתר בסרט "הפסנתרן". בעקבות עבודתה על סרט זה, המגולל את סיפורו של פסנתרן יהודי במהלך מלחמת העולם השנייה, התקרבה למסורת היהודית ופנתה לרבנות.

לצד הצפייה בסרטים, אתן מוזמנות להגיע גם למוקד הפיוטים שבתערוכה ולהאזין לזמרות יהודיות ידועות, ובכללן בין היתר ברברה סטרייסנד, אתי אנקרי ויסמין לוי, המבצעות פיוטים יהודיים.

סיכום הסיור:

פגשנו בסיור שלנו נשים שונות שהפתיעו אותנו ועוררו בנו השראה. בזכותן הבנו איזו דרך ראויה לציון עשו נשים בהיסטוריה היהודית ובתרבות היהודית: דרך לא פשוטה, שהכילה רגעים רבים של קושי ולצדם הצלחות מרהיבות, שהשפיעו ומשפיעות עלינו עד היום.