סיור קהל רחב – בעקבות תערוכת הצלמות "עדשה משלה"

סיור קהל רחב- תערוכת 20&20

משך הסיור: 45 דקות

1. אוריינטציה ופריימינג- בפרוזדור המראות

מבוא: הצילום והנשים

ההיסטוריה של הצילום קשורה קשר הדוק לכניסתן של נשים לתחום. בפרוזדור בדרך לגלריית בתי הכנסת, תוכלו להכיר את הזוגות המרתקים בין צלמות מדורות שונים ולהבין את המסע שהתחיל כהומאז' והתפתח לדיאלוג משמעותי בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר.

ליד קיר ההומאז' – התערוכה החלה כהומאז' לצלמות החלוצות, אך התפתחה לדיאלוג עמוק בעקבות ה-7 באוקטובר. התערוכה מתחילה בחלק ההומאז' עם הפורטרט העצמי – תחום בו היו הצלמות הותיקות חלוצות אמיתיות. כל "סלפי" היסטורי מגלה את האישיות הצילומית הייחודית של הצלמת, את הסגנון והסיפור שלה. חשוב לציין שאמנם הצלמות לא פעלו כקבוצה מאורגנת, אך היו ביניהן קשרים וחילופי השפעות.

ההקשר ההיסטורי והרקע היהודי

אירופה של שנות העשרים והשלושים הייתה יבשת מותשת לאחר מלחמת העולם הראשונה. מתוך התשישות הזו צמחו "השנים המשוגעות" – תקופה של דקדנס קברטי, אסכולת הבאו-האוס ותנועות אומנותיות חתרניות.

כיצד השתלבו היהודים באירופה של בין שתי המלחמות? הם השתלבו בכל תחומי החיים והרגישו חופש וביתיות באירופה יותר מאי פעם. זו הייתה התקופה בה יהודים הרגישו הכי בנוח בהיסטוריה שלהם באירופה – כשכולנו יודעים מה עמד לבוא בעתיד הקרוב. מבתים משתלבים אלה יצאו הצלמות – הן רכשו מקצוע ופרנס, עמדו על רגליהן כלכלית, הגדירו את עצמן בעצמן ולא נדרשו לשום גבר או משפחה כדי להגדיר את עצמן.

המלחמה הרסה את הסדר החברתי הקיים והנשים מצאו את החריץ שדרכו פרצו קדימה, והכל ז בפרק זמן קצר מאוד. מדובר בפריחה יוצאת דופן שצמחה מפוסט-טראומה, עם דור שלם שנכחד במלחמת העולם הראשונה ודימויים חברתיים ששבר.

מהמלאכה לאומנות

כולן למדו צילום כאֻמָּנוּת ולא כאָמָּנוּת. הצילום נחשב אז למלאכה, והלימודים התמקדו בצילומי פרסום ותעשייה. כתוצאה מהדימוי הנמוך של הצילום יכלו הנשים להשתלב בתחום ומעטים יודעים היום שהצלמים הראשונים היו למעשה צלמות, משום שזה לא נחשב למקצוע יוקרתי לעומת האומנויות "הגבוהות" שנשלטו על ידי גברים. כאשר השדה הפך למעניין ורווחי, נכנסו אליו הגברים.

התערוכה הזו לוקחת את הצלמות פורצות הדרך הללו ועושה איתן צדק היסטורי. זהו סיפור של תנועה, שחרור ותיקון עוול היסטורי.

החידוש והפריצה

החידוש המהפכני של הצלמות היה במעבר מהצילום כמלאכה לצילום אומנותי. זו הייתה תקופת "האישה החדשה" – נשים שלא חיכו לגבר שייזום עבורן, אלא לקחו את גורלן בידיהן, מצוידות במצלמה, עין חברתית ואומץ רב.

הן לא נשארו בסטודיואים סגורים אלא יצאו לרחוב וצילמו את האדם הפשוט. השימוש בתאורה טבעית היה חידוש מהפכני של הצלמות הללו, שלא רצו לייפות את המציאות אלא להציג אותה כמות שהיא – על יופיה וכיעורה גם יחד.

הן היו מחוברות לזרמים החברתיים המתקדמים, ובדיוק בגלל זה עם עלות הנאצים לשלטון הן גם נרדפו והיו הראשונות שנאלצו לברוח. הן הציגו רגישות ומודעות חברתית יחד עם אומץ אישי יוצא דופן.

כלי העבודה: המצלמה ותעודת העיתונאית

כולן היו גם נשים כותבות (בעיתונות בעיקר) והדעה שלהן הייתה תמיד בקדמת הבמה, ידועה ומוצגת ללא חת. הקווים המשותפים לרבות מהן היו המצלמה ותעודת העיתונאית.

שני החפצים הללו (שהשפה העברית הפכה אותם, במקרה או שלא במקרה, לנקביות) היוו כרטיס יציאה מהעולם הישן שממנו השתחררו וכרטיס כניסה אל העולם החדש עם רוחותיו המשתנות. תעודת העיתונאית אפשרה להן גישה לנבחי החברה, והמצלמה אפשרה להן לתפוס ולהנציח את הרגעים הקריטיים של התקופה.

הן חוו דואליות מרתקת: מצד אחד היו חלק מהבוהמה התרבותית, ומצד שני צפו עליה דרך עדשת המצלמה.

עליית הנאציזם והסוף

עליית הנאציזם עצרה, כמו דברים רבים אחרים, את פריחתן מקצועית וכלכלית. מהיותן חלק מהבוהמה ובעלות הסטודיואים הטובים ביותר, הן הפכו לנרדפות ובודדות. החיבור שלהן לזרמים החברתיים המתקדמים הפכה אותן למטרה, והן היו הראשונות שנדרשו לברוח.

• מההומאז' לדיאלוג: תהליך האוצרות והיצירה – בסוף המסדרון, פסע מהכניסה לחלל המרכזי

ה-7 באוקטובר העלה לתודעה את עבודתן של צלמות בנות זמננו שתפסו במצלמותיהן כמה מהרגעים הכואבים והמרגשים ביותר של השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל. מכאן הגיעה ההחלטה לא רק לעשות הומאז' לצלמות הותיקות, אלא ליצור דיאלוג בין 20 צלמות יהודיות פורצות דרך מהעבר ל-20 צלמות יהודיות מובילות, ישראליות ואחרות, הפועלות כיום ברחבי העולם.

בימים בהם חרם על ארגונים וגורמים ישראלים נראה כאופנה, פנו אוצרות התערוכה לצלמות יהודיות בנות זמננו, תוך הכרה באפשרות שאף אחת מהחיות בחו"ל לא תענה. התוצאה הייתה מרגשת: כולן ענו תוך 24 שעות, בחיוב ובהתרגשות.

השיח האמנותי

הבקשה מהצלמות הצעירות לא הייתה ליצור משהו חדש, אלא לחפש בארכיון שלהן ושל הצלמות הותיקות ולמצוא יצירה דומה או מקבילה. רובן לא הכירו את סיפורי הצלמות הותיקות – ולא שמעו את שמן.

השיח האמנותי הזה מעמיק הן את ההיכרות עם היצירה בת זמננו והן את ההיכרות עם שורשיה במאה שעברה. הוא מפיח חיים חדשים בתמונות שצולמו בשחור-לבן ומפנה את מבטנו אל הקשרים המתוחים בין עידן הלייקה לעידן הלייק.

• זרקור על זוגות- בחלל התצוגה

כעת ניכנס אל תוך חלל התצוגה המרכזי ונתמקד בשלושה קירות ושלושה זוגות שבסיפורם נעמיק. על כל קיר ניתן למשתתפות/ים את המשימה הבאה: מבלי לקרוא את הלייבלים המלווים, נסו לנחש מיהי הצלמת הותיקה ומיהי הצעירה.

לוצ'יה מוהולי וג'יל גרינברג

לוצ'יה מוהולי (1894–1989) עמדה מאחורי העדשה שתיעדה את המהפכה הויזואלית של המאה ה-20. הצלמת והסופרת הצ'כית לכדה בתצלומיה את רוח הבאוהאוס – התנועה שחוללה מהפכה בעולם העיצוב והאדריכלות. דרך עינה החדה והמדויקת, היא יצרה את הארכיון החזותי המכונן של אסתטיקת הבאוהאוס, אך במשך עשרות שנים תרומתה וזכויותיה נמחקו מספרי ההיסטוריה.

עבודותיה יוחסו בטעות לאחרים, כולל בן זוגה לאסלו מוהולי-נאג' – חלוץ תנועת "הראייה החדשה" בצילום וסגן-המנהל של בית הספר המפורסם. כשלאזלו מוהולי-נאג', החל לעבוד כמרצה בבית הספר באוהאוס בשנת 1923, מוהולי לימדה אותו הכול על צילום. היא תיעדה באופן מקיף את הארכיטקטורה של הבאוהאוס, אבל עבודותיה רק לעיתים נדירות פורסמו תחת שמה. לרוב הם יוחסו לבעלה או למייסד הבאוהאוס האדריכל וולטר גרופיוס. תשלילי הזכוכית שלה נפלו לידי הנאצים, שעשו בהם שימוש לא מורשה ללא קרדיט. היא עברה להתגורר בארצות הברית, ובמהלך השנים ניהלה מאבק עיקש (ומצליח חלקית) להחזיר לעצמה את הזכויות על עבודותיה. היא המשיכה לעבוד וללמד צילום עד שנפטרה בגיל 95. רק כעת, כשהיסטוריית הצילום עוברת בחינה מחדש, מתחילה לוצ'יה מוהולי לקבל את המקום המגיע לה כאחת מחלוצות הצילום המודרניסטי – אישה שעינה עיצבה את הדרך שבה אנחנו רואים את המודרניות.

ג'יל גרינברג (נ. 1967) היא צלמת אמריקאית ילידת קנדה שמתמחה בסוג מיוחד של צילום – תצלומי דיוקן שמשלבים טכנולוגיה מתקדמת עם מסר אמנותי עמוק. היא מצלמת מפורסמים כמו השחקניות טילדה סווינטון וזואי סלדנה, אבל לא מסתפקת בתצלומים רגילים אלא עובדת על המחשב כדי לשנות ולעבד את התמונות בדרכים יצירתיות.

תצלומיה פורסמו בכתבי עת חשובים כמו טיים ורולינג סטון, והיא התפרסמה בזכות סדרות תצלומים יוצאות דופן. בסדרות "דיוקנאות קופים" ו"דיוקנאות דובים" היא מצלמת חיות בדרך שגורמת לנו לחשוב על הדמיון בינינו לביניהן. הסדרה הכי מדברת שלה נקרא "ימי סוף" – תצלומים של ילדים בוכים על רקע נופים שניזוקו מזיהום וקלקול סביבתי. התמונות האלה מבטאות דאגה עמוקה למה שאנחנו עושים לכדור הארץ – שוב, התודעה החברתית שעליה דיברנו שרווחה בקרב הצלמות הותיקות.

בספרה האחרון "סוסים" (2023), גרינברג מראה קשר מטריד בין האופן שבו אנשים מתייחסים לסוסים לבין האופן שבו החברה מתייחסת לנשים, כאשר ביחס לשתי הקבוצות יש שילוב של כבוד וכפיפות. העבודה הזו ממשיכה את הנושא המרכזי שלה: איך נשים לומדות לראות את עצמן דרך עיניים גבריות, ואיך זה משפיע על הדימוי העצמי שלהן. כמו לוצ'יה מוהולי, גם את ג'יל גרינברג ניסו לקטלג ולנשל מקרדיט על היותה יוצרת ורסטילית. היה קל יותר לזהות אותה עם יצירה מסוימת וסגנון מסוים אך היא ממשיכה ליצור את עצמה מחדש, תוך מלחמה על הקרדיט וזכויות היוצרים של עבודותיה.

יוליה פירוט ואבישג שער-ישוב

יוליה פירוט (1908–2000) חיה שלושה פרקי חיים בפרק חיים אחד, אבל החיים האלה התחילו בשם אחר לגמרי. היא נולדה כגולדה פרלה דיאמנט בעיירה קטנה בפולין, למשפחה דוברת יידיש – אביה ברוך עבד ככורה פחם, ואמה סורה מתה כשגולדה הייתה רק בת שבע. ללא השכלה פורמלית, היא גדלה כאוטודידקטית שלמדה הכל בכוחות עצמה.

בגיל 18 כבר נאסרה בגלל פעילותה הקומוניסטית, ובשנת 1934 נמלטה מפולין כדי להימלט ממאסר חוזר. היא תכננה להגיע לאחותה בצרפת, אבל מחלה אילצה אותה להישאר בבלגיה, שם נישאה לפעיל שמאל בלגי בנישואי נוחות שהעניקו לה אזרחות חדשה וחיים חדשים. שם גם קיבלה את השם החדש – יוליה פירוט.

המפנה הגדול בחייה בא בשנת 1936, כשעיתונאית בלגית בשם סוזן ספאק נתנה לה מצלמת לייקה. ספאק זיהתה בה כישרון יוצא דופן, ומצלמה קטנה זו הפכה לנשק הכי חזק שלה. כשהמלחמה פרצה ובלגיה נכבשה, יוליה ברחה למרסיי עם המצלמה שלה.

במרסיי של 1943, כשהנאצים שלטו ברחובות, יוליה הסתירה את המצלמה מתחת למעיל והתגנבה בין לוחמי המחתרת הצרפתית. היא עבדה במפעל נשק ביום והעבירה תעמולה ונשק בלילה, תמיד עם המצלמה. התצלומים שלה מאותן שנים מראים לא רק לוחמי מחתרת, אלא את הסבל האמיתי – ילדים יהודים בדרכם לאושוויץ, משפחות קורסות תחת העוני, ואפילו דיוקנאות מרגשים של אדית פיאף שפגשה ברחובות מרסיי. כשהעיר שוחררה ב-1945, היא הייתה שם עם המצלמה, מתעדת את הרגעים הראשונים של חופש.

הטרגדיה האישית לא עזבה אותה: אחותה מינדלה, שנלחמה אף היא במחתרת, נתפסה ונרצחה ב-1944. בן זוגה יפים נשלח לגולאג ב-1937 ולא ראתה אותו 25 שנה.

אחרי המלחמה חזרה לפולין רק כדי לגלות שהזוועות לא נגמרו. בקיילצה ב-1946, שנה לאחר שחרור מחנות הריכוז, פרץ פוגרום איום נגד 136 ניצולי שואה שניסו לחזור לבתיהם. 47 מהם נרצחו בעקבות עלילת דם שקרית. יוליה הייתה העיתונאית הראשונה שדיווחה על האירוע, והתצלומים שלה הפכו לעדות היסטורית כואבת.

למרות חשיבות עבודתה, יוליה נשארה כמעט בלתי מוכרת עשרות שנים. רק בשנות השמונים העולם התחיל לגלות את התצלומים שלה – עדות לאומץ של אישה שתיעדה את ההיסטוריה בזמן אמת, תמיד עם הלייקה הקטנה שקיבלה מחברתה סוזן ספאק, שגם היא נרצחה בידי הנאצים אחרי שהצילה ילדים יהודים.

אבישג שאר-ישוב (נ. 1990) היא צלמת שמצליחה לתפוס את ישראל בכל הסתירות והיופי שלה. בת 34, היא כבר הספיקה לצלם את כל הדרמה הישראלית – מפוליטיקאים בכנסת ועד משפחות חטופים בביתן השבת, מהפגנות רועשות ברחוב ועד רגעים שקטים בבית הספר.

שאר-ישוב התחילה לצלם בגיל 19, כשרוב בני גילה עדיין לא ידעו מה הם רוצים לעשות בחיים. היא כבר ידעה – היא רצתה לספר סיפורים דרך התמונות שלה. מהר מאוד גילו אותה עיתונים גדולים כמו "הארץ" ו"ישראל היום", שהבינו שיש לה משהו מיוחד – את היכולת לראות מעבר לפני השטח.

התצלומים שלה מספרים על ישראל שקרועה בין עולמות: חרדים שמחזיקים בסמארטפון, חילונים שמדליקים נרות שבת, ערבים ויהודים שחיים באותה עיר אבל בעולמות שונים. היא לא שופטת – היא פשוט מתעדת את המציאות המורכבת הזו בעין רגישה וסקרנית.

מעבר לצילום, שאר-ישוב מנהלת גם את הפרויקט "עוגלשבת" – יוזמה שמחברת בין אמנות לקולינריה, בין מסורת לחידוש. בשנת 2023 היא הוציאה את ספר האמנות "אסופה", שבו אספה חלק מהתמונות החזקות ביותר שלה – מעין יומן חזותי של ישראל בשנים האחרונות.

בעבודתה, שאר-ישוב מוכיחה שצילום עיתונות לא חייב להיות קר או מנותק – הוא יכול להיות אינטימי, מחמם, ובעיקר אמיתי.

גם יוליה פירוט וגם אבישג שאר-ישוב עושות שימוש במצלמה כדי לתעד את המציאות המורכבת והסוערת של תקופתן.

לוטה יעקובי ודבורה פייגולד

לוטה יעקובי (1896–1990) הייתה צלמת שידעה לראות נשמות. במשך כמעט מאה שנות חיים, היא צילמה את הפנים החשובות ביותר של המאה העשרים – אמנים גדולים, סופרים מהפכניים, פוליטיקאים שעיצבו את ההיסטוריה. אבל יעקובי לא הסתפקה בתצלומי תדמית מלוטשים; היא חיפשה את הרגע שבו הנשמה מציצה מבעד לעיניים.

התצלומים שלה לא היו סטטיים – הם רקדו על הנייר. כשהיא צילמה מישהו, היא לא רק תיעדה איך הוא נראה, אלא הצליחה איכשהו לתפוס את מהותו הפנימית. אנשים שראו את התצלומים שלה אמרו שהם מרגישים שהם באמת מכירים את האדם בתמונה – לא רק את פניו, אלא את האופי שלו.

החיים שלה עצמם היו דרמה מרגשת. כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, יעקובי הבינה שהזמן אוזל. היא ארזה את המצלמה שלה וברחה לניו יורק, כמו אלפי אמנים אחרים שמצאו במנהטן מקלט חדש. ובמקום להתמוטט או להתייאש, היא פתחה סטודיו והמשיכה לעבוד – הפכה לאחת הצלמות הנודעות ביותר באמריקה.

בגיל 94, כשנפטרה, יעקובי השאירה מאחוריה יותר מתצלומים – היא השאירה עדות חזותית לכל דור של יוצרים ומנהיגים. בעבודתה הוכיחה שצילום זה לא רק טכנולוגיה, אלא אמנות שיכולה לחשוף את הדברים העמוקים ביותר באדם.

דבורה פיינגולד (נ. 1951) היא צלמת שמצליחה לגרום לכוכבים הכי גדולים בעולם להיראות אנושיים. במשך עשרות שנים, היא הייתה האישה מאחורי המצלמה שתיעדה את הרגעים הכי אמיתיים של האמנים הכי מפורסמים.

בסוף שנות השבעים, כשהיא הייתה עדיין צלמת צעירה, פיינגולד כבר הבינה שהיא רוצה לעבוד עם מוזיקאים. לא סתם לצלם אותם על הבמה או בפוזות מתוכננות, אלא לתפוס אותם ברגעים שבהם הם נינוחים, פגיעים, אמיתיים. היא צילמה את אגדות הג'אז צ'ט בייקר ומיילס דייוויס בדרך שהראתה לא רק את גדולתם, אלא גם את האדם שמתחת לגדולה.

כשהמגזין המוזיקלי "Musician" הקים מערכת בניו יורק, הם ידעו למי לפנות. פיינגולד הפכה לצלמת הראשונה שלהם, ובתפקיד הזה היא יצרה כמה מהתצלומים הכי אייקוניים של שנות השמונים. מדונה לפני שהפכה למדונה, פרינס ברגעים שקטים מהאולפן – היא הייתה שם כשהם עדיין בנו את עצמם.

המוניטין שלה הגיע גם לעולם הספרות והפוליטיקה. מעל מאה סופרים בחרו בה כדי לצלם את התמונות שיעטפו את ספריהם, כולל ברק אובמה לספרו "The Audacity of Hope". התצלומים שלה הופיעו ברולינג סטון, בניו יורק טיימס ובטיים – בעיקר בזכות היכולת הנדירה שלה לגרום לאנשים להתרגש מול המצלמה ולא להתכווץ.

פיינגולד מוכיחה שצילום דיוקנאות זה לא רק מקצוע טכני – זה אמנות של יצירת קשר אנושי, של גרימה לאנשים להרגיש בטוחים מספיק כדי להראות את עצמם האמיתיים.

שתי הצלמות חולקות את האמנות הנדירה של לגרום לאישיויות חזקות ומפורסמות להרגיש בנוח מספיק כדי לחשוף את האדם האמיתי שמתחת לפני הציבור.

איווה ומיכל חלבין

איווה (אלזה ארנסטינה נוילנדר-סימון, 1900–1944) הייתה צלמת אשר חיה חיים קצרים ואיבדה אותם מוקדם מדי.

בברלין של שנות העשרים, כשהעיר הייתה הבירה התוססת ביותר באירופה, פתחה איווה סטודיו צילום שהפך במהרה למקום הנחשב ביותר לצילומי אופנה ודיוקנאות. הייתה לה עין מדהימה לצילום, וגם כישרון לגלות כישרונות – בסטודיו שלה עבד צלם צעיר בשם הלמוט נוישטטר, שמאוחר יותר השתמש בשם הלמוט ניוטון והפך לאחד הצלמים המפורסמים בעולם.

איווה לא הסתפקה בצילומים מסורתיים. היא שיחקה עם טכנולוגיות חדשות כמו פוטומונטאז' – קיצוץ והדבקה של תמונות ליצירת תמונות משולבות מופלאות. העבודות שלה פורסמו במגזינים המובילים של התקופה, "Die Dame" ו"Uhu", והיא נחשבה לאחת הצלמות הנחשקות בגרמניה.

אבל ב-1938, כשחייה הקסומים של ברלין נגמרו, גילתה איווה שיהדותה באה במחיר כבד יותר מכל מה שבנתה. הנאצים סגרו את הסטודיו שלה, ובשנת 1942 הגסטאפו בא לקחת גם אותה. היא מתה במחנה הריכוז מיידנק, בגיל 44 – כשהייתה עדיין באמצע דרכה האמנותית.

סיפורה של איווה הוא תזכורת כואבת לכמה חיים אמנותיים מבריקים נכחדו בשואה, ולכמה יצירתיות ויופי נמחקו מהעולם יחד עם האנשים שיצרו אותם.

מיכל חלבין (נ. 1974) היא צלמת ישראלית שמחפשת יופי במקומות שבהם אחרים לא טורחים להסתכל. במקום לצלם סלבריטים או נופים אקזוטיים, חלבין מפנה את המצלמה שלה לעבר אנשים שחיים על הקצה – אקרובטים, ספורטאים, להקות נוודות שמטיילות מעיר לעיר עם החלומות שלהם ארוזים בתיק גב.

המונוגרפיה שלה "Strangely Familiar: Acrobats, Athletes and Other Traveling Troupes" (2008) הייתה מהפך בעולם צילום הדיוקנאות. במקום לצלם אנשים בסטודיו מבוקר, היא יצאה איתם לדרכים, חיה איתם בקרוואנים, ישנה באולמי ספורט קרים. התוצאה הייתה אוסף תצלומים שמראה את האנושיות והחלומות של אנשים שחיים בשוליים של החברה. הספר זכה בפרס הספר השנתי של Photo District News לשנת 2009 – הכרה שהוכיחה שצילום אמיתי ורגשי עדיין מנצח על ניצוץ מלאכותי.

התצלומים של חלבין מופיעים בניו יורק טיימס, בניו יורקר ובGQ, ותלויים על קירות המוזיאונים הגדולים בעולם – המטרופוליטן בניו יורק, LACMA בלוס אנג'לס ומוזיאון גטי. אבל הכוח האמיתי שלה לא בפרסטיז'ה – אלא ביכולת שלה לגרום לנו לראות חן וחסד באנשים שהחברה לעתים קרובות מתעלמת מהם.

גם איווה וגם מיכל חלבין הוכיחו שצילום אמיתי דורש אומץ – איווה דרך העזה לחדש בטכניקות חדשניות בתקופה מסוכנת, וחלבין דרך הנכונות לעזוב את האולפן המוגן ולצאת לחפש יופי אמיתי בעולם האמיתי.

• שחרור להסתובבות עצמית

בתום ההדרכה על הזוגות, נזמין את המבקרות/ים להסתובב ביתר התערוכה, לקרוא את ציטוטיהן של הצלמות ולצפות בסרטים המוקרנים על אודותן. שימו לב שבין כל סרטון ישנה מצגת צילומים כך שכדאי להישאר ולהמתין לסרטון שאחריה.