מתודיקה של הרצאה: מיד לגולה לאנו / היסטוריה של המוזיאון

ההיסטוריה של המוזיאון שבו אנחנו נמצאות – פרדיגמות שונות לשאלות של זהות יהודית, ונראה את התרגום של התפיסה במוזיאון. התערוכות הכי 'קשישות' הן בנות שנתיים.

תאריכים חשובים:

1959 נחום גולדמן, ממקימי הקונגרס היהודי העולמי, מעביר החלטה בקונגרס היהודי העולמי – הקמת מוזיאון ליהדות העולם במדינת היהודים הצעירה. שמו של המוזיאון המוצע – יד לגולה. זה יהיה מוזיאון על כל היהודים שנמצאים בעולם ולא בארץ.

איך ישראל הגיבה?

מדינת ישראל עוסקת בכור ההיתוך ובשלילת הגלות (המאמר של אמנון רז קרקוצקין), שמתחילה עם הנאום של נורדאו על יהדות השרירים (הקונגרס הציוני השני, 1898). רוצים להפוך את היהודי לאדם מייצר, שעוסק בחקלאות, בהגנה וגם באומנות. מה שכן – אי אפשר להגיד לא לקונגרס היהודי, בגלל הצור בכספי תרומות ותמיכה כלכלית ופוליטית. מה אמרו להם? אנחנו רוצים להקים את היד לגולה, אבל אין לנו כסף. אז מה הקונגרס אמר – אנחנו נתרום כסף.

1968 המדינה מקבלת כסף. המדינה רוצה את המוזיאון יותר או פחות?

העמדה של המדינה היא  – הוכחנו שהיהודי החדש ניצח, הצנחנים כבשו את ירושלים והכפילו את שטח המדינה, ועכשיו אתה רוצה לדבר איתי על גולה? אה מה מה – יש כסף.

כמה שאלות – יד ושם איפה? מוזיאון ישראל איפה? וגם הסניפים שלו – בירושלים.

ובית התפוצות איפה? בתל אביב.

ישנה קרית מוזיאונים לאומית בירושלים, שמספרת את הנרטיב הלאומי כמו שהמדינה מספרת אותו –

מגילת קומראן, תורת ישראל, הנה הוכחה על הקשר של ספר הספרים אל הארץ הזאת, ליד יש את מוזיאון יד ושם שהוא 'מוזיאון השואה והגבורה' (חוק יד ושם משנת 56). הסיור במוזיאון מסתיים במבט לא סתם על ירושלים, אלא על הר הרצל. ומוזיאון ישראל עוסק גם בארכיאולוגיה, אבל בעיקר באומנות מודרנית – הוכחה ליצירתיות של היהודי החדש.

יש נרטיב ברור – מהתנ"ך לפלמ"ח. מי שזוכר את היחידות היסטוריה בבגרות זה אותה דבר – יש בית שני, ואז מגיעים ללאומיות מודרנית והרצל.

לכן – המדינה לא מעוניינת לדבר על זה. היא יכלה לקחת את הכסף הזה ולהקים מוזיאון בקריית המוזיאונים, ויהיה תנ"ך – תפוצות – הקמת המדינה. אבל לא עשו את זה. הם אמרו – יש קמפוס אונ' חדשה אנחנו נשים לכם את זה שם. ב-68 יש כאן דיונות, היה את שייח מוניס וגלחו לגמרי, להגיד שיש פה קמפוס זה מאוד מפרגן. יש בניין אחד בפינת הקמפוס – מה שהוא היום נפתלי.

1971 – יש בניין (ע"ש נחום גולדמן), אבל אין תוכן. קלאסיקה ישראלית – יש בנין אבל אין תוכן. ואז הקימו ועדת תוכן… מזמנים את אבא קובנר, קצין חינוך ראשי, פרטיזן וכו'. בן גל, שמעוני והרבה היסטוריונים ואומרים להם – אנחנו צריכים להקים מוזיאון וקם בית התפוצות.

ב-1978 קם בית התפוצות. לא קם בית הגולה. מה קרה? כשהמוזיאון נפתח 400 אלף איש מבקרים בו בעשור הראשון למדינה. זה בין 4-3 מילון איש במדינה. לכאורה כל גבר אישה וטף שהיו בישראל היו במוזיאון. מה קרה בין 1971 ל-78 שהפך את המוזיאון להצלחה.

ב-71 יש את הפנתרים השחורים, וכל הרעיון של כור ההיתוך עובד לאשכנזים בלבד (קיבוצניקים ותל אביב) אבל במושבים עיירות פיתוח וכו' אין אותו הכסף והיחס, הקונספציה של התפיסה העצמית של ישראל נסדקת.

ב-1973 נסדקת האמונה בצה"ל, בעקבות המלחמה. ב-77 ישנו המהפך של הבחירות שבמידה הרבה נישא על הקולות של המזרחים ושל ההתפכחות ממפא"י מאידך. שני האירועים ההיסטורים חוברים כדי להפיל את מפא"י ההיסטורית.

אחרי שנות דור שילדים יהודים מחונכים על המיתוס החדש של היהדות הילדים היהודיים לא מבינים את הקשר שלהם ליהודים בעולם. מתחילים פרויקטים שונים שהיו עם יהדות ארה"ב צרפת או בריטניה, פעם הם היו נותנים כסף לצבא ולמדינה. בשנות 70 יש פרויטים של שותפויות – יש ערים תאומות, זה אומר אנחנו נותנים כסף כדי להכיר, שיהיה קשר ועוד.

אגב, זה שהאליטה לא רוצה שיכירו זה לא אומר שהמשפחות הישראליות לא רוצות להכיר את השורשים שלהם. ב-1978 המוזיאון הוא נחוץ ורצוי, זה כבר לא הגולה, זו התפוצות. זה לא עונש על שנאת חינם, זה לא יד להנצחה מהעבר, אלא זה בית חם. פעם היו רואים פנים של יהודים מכל העולם, היום זה נראה מצחיק – אז זה היה שיא הטכנולוגיה.

אבל, משהו שמרהיב ב-1978 הוא נחמד ב-88 וב-98 הוא ישן. לילד שנכנס למוזיאון יש יותר טכנולוגיה ממה שיש למוזיאון.

בתחילת שנות ה-2000 המוזיאון עומד לפני סגירה. ההנהלה עוזבת אותו והעובדים מתאגדים ועושים כאן משמרות בהן הם ישנים כדי לוודא שלא סוגרים את המוזיאון.

מצליחים לארגן ביקור ממלכתי של אריק שרון במוזיאון, והוא מחליט – בית התפוצות לא יסגר. וב-2005 נחקק חוק בית התפוצות. וחוק מייצר גם תקציב. המדינה אומרת תקשיבו – אנחנו נייצר סעיף תקציבי, ושליש מהתקציב (עד היום) הוא מהמדינה, אבל התנאי של החוק – שהמוזיאון יעבור תהליך הבראה ושינוי טוטאלי. והיום, 14 שנה אחרי, אנחנו באמצעו של התהליך הזה. נעשה סיור באגף החדש.

ב-2020 יפתח מוזיאון העם היהודי. יש כאן כאמור תהליך – מיד לגולה למוזיאון העם היהודי.

רק בארבע שנים האחרונות החלה העבודה על המוזיאון.

נעמה צבר מקימה כאן את בית הספר של המוזיאון, וזה גוף מחקרי שחושב על הנושאים הללו ומזמינים סקר שמנסים להבין מיהודי העולם איך הם מבינים את היהדות שלהם. ואין יהודי ישראל/צרפתי וכו' ולכל אחד מהם יש תשובות שונות.

הפרדיגמה שהמוזיאון מאמץ היא פרדיגמה של 'עמיות'. מלשון 'עם', אבל מה זה?

• זיכרון היסטורי
• יחס רב פנים לישראל
• עברית ושפות יהודיות נוספות
• אורח חיים
• ערכים
• יצירה ויצירתיות