תערוכת בני המנשה: רקע ותמות מומלצות לסיור
על פי והיוצרת והצלמת דורית לומברוזו, "המטרה העיקרית של התערוכה היא לשתף את סיפורו הבלתי רגיל של השבט האבוד, להראות את הכיסופים של בני השבט אל ארץ ישראל ולעזור להם בשאיפתם להצטרף מחדש אל חיק יהדות העולם''.
לומברוזו מקווה שתמונות אלה ישמשו כאשנב אל קהילה יהודית עתיקה שמצאה את דרכה חזרה.
תמות מרכזיות מומלצות:
- העולם היהודי, לא מה שחשבתם – חשיפה לזהויות חדשות בעולם היהודי והכרות עם סיפורם של בני המנשה
- קריאה לפעולה – כיצד אמנות יכולה להניע לפעולה ולחשיפה
- גבולות ושייכות – איפה אני? איך אני משתלב בפסיפס הגדול שנקרא העם היהודי? מה מייצר את הקשר שלי לקבוצה שפרוסה על כל העולם בגוונים שונים?
רקע על בני המנשה:
חברי קהילת בני המנשה על פי המסורת המועברת בין הדורות, רואים עצמם כצאצאים של שבט המנשה, אחד מעשרת השבטים שגורשו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון – לפני יותר מ-2,700 שנים על ידי מלך אשור. מספרם נאמד כיום בכ-10,500 נפש. כ-6,500 מהם עדיין ממתינים לעלות לישראל. למעלה מ-4,000 בני הקהילה כבר עלו ונקלטו בישראל בהצלחה.
בהיות מסורת בני המנשה "תורה שבעל פה", היא עברה עם הזמן מדור לדור ולאורך נדודיהם של בני הקבוצה שינויים והתאמות. וכך, גם אם מקור אמונתם זהה לזה של היהדות, מנהגים מסוימים נשכחו, אחרים עוצבו מחדש כדי להתאים לסביבה, ומנהגים נוספים אומצו מתוך תרבויות ודתות אחרות שאליהן נחשפו בני הקהילה.
בני המנשה הגיעו למיזוראם ולמאניפור שבצפון מזרח הודו מרמת טיבט או ממערב סין. הם התיישבו שם במאות ה-17 וה-18, וחיו בקהילות נפרדות ומבודדות. הריחוק מקהילות וממקומות אחרים יצרו מסורת שהועברה מדור לדור בעל פה, וכללה שירים וסיפורי עם, תפיסות תרבותיות, אמונות ומערכות דתיות, טקסים ומנהגים.
הבידוד היחסי הסתיים בזמן הכיבוש הבריטי, לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במהלך תקופה זו חלו שינויים עצומים במבנה החברתי והתרבותי של קהילות בני המנשה. הן הושפעו מחדירתה של התרבות המערבית לעולם המסורתי, ומיחסי הכוח עם השלטון הקולוניאלי, שהחזיק במערכת אמונות נוצרית ומערבית. השלטון הבריטי, שביקש לחזק את אחיזתו באזור, נתקל בהתנגדות מקומית. כתוצאה מכך, נציגיו הרסו את המבנה החברתי והקהילתי בכפרים. בד בבד, הניחו הבריטים למיסיונרים נוצריים להגיע לאזור ולנסות להמיר את דתם של המקומיים. תקופה זו הביאה בעקיפין לחזרה, או לצמיחת הרוח היהודית בקרב בני המנשה. הגעת המיסיונרים אל מיזוראם ומאניפור הביאה בכנפיה היכרות עם העולם הנוצרי על טקסיו והכתבים המכוננים שלו. יחד עם החשיפה לסיפוריו של ישו בכתבי הברית-החדשה, בני המקום נחשפו גם לסיפורי התנ"ך. חלק מהם הזדהה עם הסיפורים והציוויים התנ"כיים, שנתפשו כאמת עתיקה שנזנחה עם עליית לנצרות.
תהליכים אלו הניעו אותם לשער כי הם צאצאים נשכחים של העם היהודי, וסיפורים ושירים שהועברו מדור לדור נראו כעת כמשקפים מסורת יהודית:
- בני המנשה פונים אל האב הקדום מנסיה/מנמסי. מסורתם מכילה שיר המתאר את שושלת צאצאי מנמסיה/מנמסי. הם מציינים בו את גלעד ואולם, המופיעים כצאצאי מנשה בספר דברי הימים א'.
- מיתוסים נוספים מזכירים את סיפורי יוסף ובני ישראל במצרים; הם מתארים כיצד אביו של מנמסי פתר חלומות עבור שליט מקומי ונשא את בתו, כיצד הצליח להאכיל את אנשי הכפר בזמן רעב המוני, כיצד שועבדו צאצאיו לבנות עבור שליט אחר, כיצד יצאו לחירות ועברו דרך מים שנחצו, וכיצד שתו מים מסלע.
- לבני המנשה יש טקסים המזכירים מנהגים יהודיים; כך למשל מוטלת חובת נשיאת אשת אח שנפטר, או תשלום כופר במידה והדבר לא מתבצע – המזכירים את הייבום והחליצה. מנהג אחר מאפשר הגעה ל"לפיד הגאולה" במקרה של הרג בשגגה כדי להימנע מנקמת דם – בדומה לעיר מקלט או להגעה למזבח לפי המנהג היהודי.
- מנהגים המזכירים את חג הפסח מופיעים אצל בני המנשה; מנהג נפוץ אצלם הוא חג שבו מכינים לחם ללא שמרים, ובאותו היום אסורה אכילת לחם רגיל. מסורת נפרדת מחייבת הקרבת בעל חיים ואכילתו בחיק המשפחה, יחד עם מריחת דמו על הדלת, בדומה לסיפור המקראי של פסח.
בשנות השמונים של המאה העשרים החלו בני המנשה לעלות לישראל, בעידודן של אגודות שונות.
רקע על הצלמת דורית לומברוזו:
לומברוזו החלה את דרכה כצלמת מסחרית בשנות ה90, עבדה בצילומי תיירות במקומות אקזוטיים, צילומי מגזינים לחברות שונות (ויקטוריה סיקרט, קודק, דיסני, משרד התיירות של טהיטי, מקסיקו ורשת מלונות ריץ). בהמשך במסגרת עבודתה עבדה בארצות אקזוטיות שונות, עדיין דרך צילומי ילדים, כיום עדיין מתעסקת בצילומים מסחריים לצד פרויקטים אמנותיים.
פתיחה לתערוכה:
בכניסה לתערוכה, אנחנו מזמינים את הקהל לעצום עיניים ולהקשיב למוזיקה, לנסות לנחש מה הם שומעים.
מגלים:
ברקע לתערוכה אנו שומעים שירים בשפה בה מדברת הקהילה, שילוב של השפה המקומית- הקוקי ומילים עבריות, כמו היידיש והלדינו, אחד השירים שאנו שומעים הוא שיר על חציית ים סוף.
סיפורה של התערוכה:
כשביתה של לומברוזו הייתה בצבא היא סיפרה לדורית על שני חיילים שפגשה בבסיס שלה, ונראו מבורמה, סין. הם סיפרו לה שהם לבדם בארץ, לאחד מהם יש אחות בהודו ולאחד אמא, והם נפרדו מההורים והגיעו לארץ והמשפחה שלהם לא יכולה להגיע לארץ.
לומברוזו שלא הכירה את הסיפור של בני המנשה ואפילו התביישה בכך, ביררה עם חברים על מוצאם של בני המנשה והתשובות שהיא קיבלה היו "הם מאפריקה/דרום אמריקה", כלומר חוסר ידיעה על מקורם וסיפורם של בני המנשה. לכן היא החליטה שהמעשה הנכון לה יהיה לתעד ולצלם את סיפורי קהילת המנשה כדי להביא לידיעת העולם היהודי את סיפורה של אותה קהילה יהודית.
הבחירה שלה בצילום היה להתמקד בצילומי הילדים, עלפי הביטוי "מפי עוללים" – מהזווית של הילדים יתחממו הלבבות ויעשה השינוי של חיבוק יהדות העולם את הקהילה.
לומברוזו החליטה שלא רק תספר את הסיפור דרך עיני הילדים אלא גם תיצור פרויקט שיהיה נגיש לילדים – ספר קריאה שמשלב תמונות וסיפורים על חברי הקהילה. היא מתכננת לשלוח את הספרים באופן שיהיה נגיש לילדים והיא תעשה זאת דרך המרכזים החינוכיים; בתי כנסת, מרכזים קהילתיים וכו' שדרכם יהודי העולם ישמעו על בני המנשה. צילומי התערוכה ועוד נוספים יופיעו בעתיד בספרה.
ההגעה לכפרים ולקהילה הייתה בזכות ארגון שבי ישראל (ארגון שהוקם בשנת 2002 על ידי מיכאל פרוינד במטרה לחזק את הקשרים בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות לבין קבוצות ממוצא יהודי וקבוצות לא-יהודיות המבקשות להיות חלק מהעם היהודי. הארגון זוכה לתמיכה כספית של תורמים מישראל ומהתפוצות ובשנים האחרונות, לתמיכה של משרדי ממשלה דוגמת משרד העלייה והקליטה [ויקיפדיה].) ואדם בשם רב חנוך שבקשר רציף עם חברי הקהילה –התקשר אליהם להודיע על הגעתה של לומברוזו ואף היה מורה הדרך שהוביל את פרויקט הצילום בדרכים לא סלולות לכפרים הקטנים.
ההודעה לחברי הקהילה הייתה פשוטה – לכל החברים בכל הגילאים יש טלפונים, והוא בישר להם: מגיעה לצלם אתכם צלמת מירושלים.
הצילומים היו כמו כרטיס כניסה לישראל בשביל הילדים, שהתרגשו שהגיעה צלמת מירושלים לצלם אותם, ואולי יום אחד הם עצמם יגיעו לירושלים.
פרויקט הצילומים:
הצילומים החלו בשנת 2019, ארכו קצת יותר מחודש.
לומברוזו העידה שאחרי צילום מסחרי של ילדים דוגמנים בארה"ב צילום בני המנשה הייתה חוויה מאוד שונה.
לאחר שהגיעו למקום, וחברי הקהילה הגיעו מוכנים לצילומים, לומברוזו תקשרה איתם דרך מתרגם וביקשה מהם שהם יראו לה כיצד הם מציינים את החגים שלהם. חברי הקהילה הביאו מהבית בגדים ואביזרים אותם נראה בצילומים. דורית בעצם בחרה משלל האפשרויות הויזואליות את הדברים שהיו נראים לה הכי אותנטיים אמתיים. כמו כן היה לה חשוב שהמצולמים ירגישו בנוח בצילום ויביאו את הדברים שהם אוהבים מהבית שלהם ומכירים.
סיפורים ואנקדוטות על חיי הקהילה מסביב לתמונות:
- בגדי הילדים המצולמים הם בגדים יפים במיוחד שהם קיבלו כתרומות ממוסדות יהודיים בחו"ל ששלחו להם בגדי חג, לכל ילד יש בגד חג אחד ועליו הוא שומר בקנאות. כשרוצים בגד חדש – מחליפים בין השכנים.
לבית הספר גם הולכים עם בגדים נקיים וחדשים (יש תמונה בתערוכה של ילדות צועדות לבית הספר דרך שדות אורז במיטב בגדיהם).
- הנערה שמופיעה מול בית כנסת+בכמה תמונות עם אחיה הקטנים – אסא – נערה בת 10 שלא לומדת כיוון שהיא שומרת על האחים שלה, ההורים עובדים באחד הכפרים הרחוקים ולפעמים נעדרים לחודש שלם. אסא תחזור ללימודים בעתיד וכאחות בכורה היא אחראית על הבית; מבשלת, מביאה מים, רוחצת ומלבישה את האחים, היא חולמת שיום אחד היא תשוב ללימודים.
- יום העצמאות 2019 – כשהיו שם ביום העצמאות, לומברוזו סיפרה לקהילה על מאכל הפלאפל, מאכל שכמובן היה חדש להם. היא ושותפתה לטיול הכינו 2000 פלאפלים ולימדו את ילדי הקהילה לשיר את השיר "לנו יש פלאפל". חברי הקהילה הגיעו בהמוניהם לאותו מרכז קהילתי כדי לחגוג את יום העצמאות.
חגים ומנהגים שרואים בתערוכה:
ראש השנה – תקיעה בשופר ולימוד לקראת תשליך
שבת – הדלקת הנרות בכניסת השבת, שמירת השבת מבדילה אותם מתושבי המקום
כיפור – מנהג הכפרות עם תרנגולת
סוכות – לולב
חג הביכורים – טקס ביכורים