סיור תרבות וזהות בשרשרת הדורות
משך הסיור: 60 דקות
הסיור במשפט: סיור בקומה השלישית המציג כיצד היצירה והתרבות היהודית והישראלית העכשווית שואבת השראה ממקורות קדומים ומתכתבת תדיר עם היבטים תרבותיים שקדמו לה במרחבים גיאוגרפיים, היסטוריים וחברתיים שונים.
מטרת העל של הסיור הינה הצגת הרלוונטיות של התרבות והמורשת היהודית לדורותיה לתרבות היהודית והישראלית המוכרת לנו כיום. זאת על מנת ליצור חיבור בין חיי המשתתפות/ים כיום למורשת והתרבות היהודית.
מהלך:
- פתיחה
ברוכים הבאים לאנו – מוזיאון העם היהודי! המוזיאון כולו מוקדש לחקר והצגת סיפורו הייחודי והמתמשך של העם היהודי. בסיור זה ניתן דגש לנקודות חיבור בין התרבות העכשווית לשורשים העמוקים של העם היהודי. נגלה כיצד התרבות היהודית בכלל וזו הישראלית בפרט לא נוצרה בריק אלא מתוך שורשים עמוקים במורשת היהודית. לעיתים היא מאמצת אותם, לעיתים היא מתווכחת מולם, אולם היא תמיד מקיימת איתם דיאלוג, ביודעין או שלא ביודעין. עצם העובדה שאנחנו עומדים כאן בארץ ישראל ומדברים בשפה העברית כבר מטעינה אותנו במשמעות ובהיסטוריה יהודית, עוד לפני שאנחנו מעמיקים בתוכן כלשהו. את נקודות החיבור הללו והאופנים בהם הן באות לידי ביטוי ביצירה יהודית בת זמננו נחווה כעת יחד.
- מוקד מחול: מסורת תרבותית
נזמין את המשתתפות/ים להעלות בראשן/ם רקדניות/ים וריקוד. מהו הדבר הראשון שעולה? האם מבחינתם יש קשר בין אותו מראה שקפץ להם לראש לבין מורשת יהודית? למעשה, הריקוד היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים וריקודים ומחולות שמחה מתוארים כבר בתנ"ך (כבר לאחר קריעת ים סוף, כאשר הנשים פוצחות בשירים ובמחולות) ומאז הוא לא עזב את התרבות היהודית.
תרגיל מדרש תלבושת- נפנה את המבט אל הויטרינה עם התלבושת של שחרזדה מהבלט הרוסי ושיר השירים של להקת ענבל. נשאל את המשתתפות/ים מנין לדעתן/ם הגיעה כל תלבושת. מצד אחד יש לנו תלבושת של בקסט השייכת לעולם הבלט הקלאסי אבל חוללה בו מהפכה- אם לפני כן ביקשו תלבושות הבלט (כגון זו שלובשת מאיה מיכאילובנה פליסצקאיה במוקד) להדגיש את הגוף, בקסט הביא בשורה של הצגת התנועה על ידי הבגד דווקא. לצדו נספר על הבשורה שהביאה שרה לביא תנאי שהגיע אמנם ממשפחה תימניה אך התחנכה בקיבוץ עם ההורה הרומני. לימים, מתוך חיפוש אחר השורשים המשפחתיים והתרבותיים שלה, היא העלתה על הבמה דווקא את המחול התימני עם להקת ענבל. משם נעבור לתלבושות של רקפת לוי למופע אנאפאזה של להקת בת שבע, אחת מלהקות המחול שבשנות ה90 וה-2000 הפכה לאחת החשובות בעולם. גם אוהד נהרין, המנהל האומנותי של הלהקה לא הגיע מהבלט הקלאסי, אלא צמח מקצועית ממחול פולקלוריסטי. להקת בת שבע בניצוחו הופכת למהות של יצירה ישראלית בכך שהיא שואבת את מקורותיה גם מהצעד התימני, גם מריקודי העם, גם מהפולקלור (גם מהקלאסיקה דוגמת הבלט הרוסי) ויוצר מכולם יצירה חדשה. הדגש בתחנה זו הוא כי ישנם סוגים שונים ומגוונים של מסורות: תולדה של מרחב גיאוגרפי, של טקסטואליות, של שפה תרבותית ועוד. ההיכרות עם המסורות הללו והחיפוש אחר השורשים, תוך בירור מה מתוכם אנחנו רוצים לקחת וליצור מתוכו, הוא הדבר שיוצר את התרבות העכשווית ואת הסיפור הישראלי.
- מוקד מוזיקה: מסורת ליטורגית- תפילה בלבוש חדש
כאן נתמקד בשני יוצרים אשר בדרכם קיימו דיאלוג אומנותי-מוזיקלי עם מורשתם מחד והמרחב בו חיו מאידך: עפרה חזה ור' דוד בוזגלו.
הבגד הנמצא במוקד הוא התלבושת שלבשה עפרה חזה על עטיפת האלבום "שדי" ששמו כבר מעיד על דיאלוג שהיא עצמה קיימה עם המורשת היהודית. עפרה חזה הייתה מחלוצות מוסיקת העולם אשר הלכה ופרחה בתקופתה בכל העולם, אולם ניכרים מאוד שורשיה התימניים (גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה ויזואלית כפי שניתן לראות בתלבושת). בשונה משרה לביא-תנאי אשר רק בבגרותה העמיקה בשורשיה, עפרה חזה גדלה בבית תימני-מסורתי והוא אשר עיצב אותה כזמרת.
ר' דוד בוזגלו מציג לנו זווית מעניינת נוספת. אחד הדברים עמם התמודדה קהילתו במרוקו הייתה מגמה של התרחקות צעירים מן הקהילה והמסורת היהודית. דרכו להתמודד עם העניין הייתה בחיבור תפילות כגון שירת הבקשות ללחנים פופלאריים וכך לנסות ולמשוך את הצעירים בחזרה לחיק הקהילה.
- מוקדי שפות וספרות: מסורת טקסטואלית-להיות חלק מהמסורת כמעט מבלי להבחין בכך
נשאל האם יש בקרב הקבוצה כאלה ששפת האם שלהן/ם אינה עברית? עבור אלה, איזה מקום ואיזו משמעות היו בכל זאת לעברית בחייהם? האם יש בעיניהן/ם משמעות לכך שהם דוברים את השפה בה דיברו יהודים מאז תקופת המקרא?
אולי השורש הקדום ביותר של כולנו עם המורשת היהודית היא השפה אותה אנחנו מדברות/ים ובה אנחנו כותבות/ים וקוראות/ים. ניתן להפנות את הקבוצה למוצג של עיתון איל פרוגריסו הכתוב בלאדינו. גם אם איש מהקבוצה אינו דובר לאדינו, כולנו עדיין מסוגלות/ים לקרוא את הכתוב (גם מבלי להבין). מעניין לראות שבמרוצת הדורות נוצרו שפות יהודיות מקומיות כמעט בכל תפוצות היהודים ועדיין רובן נכתבו באותיות עבריות. אם ישנן/ם דוברות/י ספרדית בקבוצה, כדאי להזמינן/ם לקרוא ולנסות לבאר שכן גם אוצר המלים של השפות היהודיות מורכב מתערובת של מלים מקומיות עם ארמית ועברית.
מוצג: ספר השירים של חיים נחמן ביאליק- השיר "נדנדה". במוקדי המוזיקה ובקומה השנייה במוקד אשכנז וספרד ניתן לראות את המורשת היהודית כאבן שואבת מבחינה מוזיקלית, בין אם מדובר בהלחנה של מקורות ושימוש בטקסטים עצמם, בחידוש של פיוטים קדומים והענקת "לבוש" מוזיקלי חדש או בשימוש בתוכן- בסיפור, במנהג, בדמות וכו'. מוקד הספרות מפגיש אותנו עם דיאלוג בין יוצר ובין עקרון מהותי במורשת היהודית.
נזמין את המשתתפות/ים לפרט את שירי הילדים של ביאליק ונעצור בנדנדה. כעת נשאל מי זוכר/ת את כל המילים (הטעות השגורה היא "מי למעלה מי למטה" במקום "מה למעלה מה למטה"). מה לדעת/ן הפירוש של "מה למעלה מה למטה"?
כעת נספר שבמשנה (שנחתמה במאה ה-2 ) מופיעה האמירה הבאה: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". כלומר שאסור לאדם לחקור בארבעת הדברים הללו: "מה למעלה ומה למטה" (מי שולט בעולם) וכו'. בכתיבת השיר, ביאליק כן שואל וגם נותן תשובה משלו: "רק אני ואתה". כאן נראית דוגמא ליצירה שדורות של ילדים גדלים עליה, דורות של הורים שרים אותה וזאת מבלי לדעת שטמון בה מעשה של פרשנות למקורות.
- מוקד אוכל: מסורת קהילתית / משפחתית
על פניו אין דבר שיותר מדבר מורשת משפחתית מאשר אוכל. אוכל הוא לא פעם הביטוי האולטימטיבי לבית (ניתן להזכיר כי אוכל נקשר גם לא פעם להומור יהודי עם דמות האם היהודיה שרק רוצה להאכיל- האם היא עדיין קיימת בכלל?). נשאל את המשתתפות/ים מהו המאכל שמבחינתן/ם מבטא את את חוויית הבית ו/או המשפחה? האם זה מאכל שעובר במשפחה או אולי הגיע ממפגש עם תרבות אחרת? מדוע לדעתן/ם אוכל מהווה תפקיד חשוב כל כך במורשת היהודית?
נזמין אותן/ם לאתר מאכלים משפחתיים באינטרקטיב וספרי בישול מוכרים בארון הספרים במוקד.
כדאי להזכיר שגם עולם הקולינריה הישראלי מושפע כמובן משורשיו, תוך התאמתם לחיך (ולתרבות האוכל) בני התקופה. אם פעם ספרי בישול ישראלים כמו מהמטבח באהבה של רות סירקיס (נמצא במוקד) היו כתובים בלשון נקבה והתמקדו בדמותה של "עקרת הבית" שמאכילה את משפחתה (ביטוי לאותה אמא יהודיה בבבדיחות היהודיות), כיום ניתן למצוא לא מעט מסעדות יוקרה (ושפים ממין זכר) הלוקחות את אותן מנות מסורתיות המוכרות מבית סבתא ואמא ומציגות אותן באור חדש אך עדיין כזה שנותן הרבה מאוד כבוד למסורת המשפחתית. אגב, תרבות קולינרית זו שהעלתה את ישראל על מפת התחום בעשרים השנים האחרונות, חוזרת חזרה אל המטבחים ואל ספרי בישול הכתובים כיום לשני המינים (בהשפעת שפים רבים ממין זכר) ומכניסים אל המטבח הביתי מן היוקרה וההרפתקנות של עולם המסעדות. מעניין יהיה לדעת מה הילדות/ים שלנו יספרו על מסורת האוכל שעליה הם גדלו…
- סיכום:
עיבוד קצר: מה הפתיע אתכם בסיור? אילו דברים שלא הכרתם התגלו?
לא פעם אנחנו חיים בתחושה שהתרבות שלנו היא תולדה של כאן ועכשיו, כאשר למעשה כל דבר בחיינו בישראל מתכתב עם מקורות קדומים. פעמים רבות היכרות עם אותם מקורות מאפשרת לנו להכיר את אותה תרבות של כאן ועכשיו באור אחר ולגלות בה צדדים חדשים ובעלי משמעות.